ישנה בדיחה ישנה [למה שלא אספר קצת בדיחות מפעם לפעם?] ולא מצחיקה [אפשר גם לבכות מבדיחות] אשר הולכת כך:
הגיע הרשלה אל עיירה, עייף ורעב. נכנס לבית-האירוח שהזדמן בדרכו, וביקש לאכול. אך המארח הבין כי להרשלה אין כסף לשלם וסירב. אמר הרשלה, "אם כך, אאלץ לעשות מה שאבא שלי עשה". חשש המארח ממהומות והביא להרשלה ארוחה נדיבה. לאחר מכן, ביקש הרשלה מיטה לישון בה, ושוב סירב המארח והרשלה חזר על דבריו – "אם כך, אאלץ לעשות מה שאבא שלי עשה," וכך מצא עצמו הרשלה ישן שנת לילה טובה. למחרת בבוקר, בדרכו אל היציאה מבית האירוח, עצר את הרשלה המארח ואמר – "אם זה בסדר, מבלי לפגוע, תוכל רק לומר לי מה היה עושה אביך?". הרשלה הביט בו בתמימות והשיב – "אה, הוא היה הולך לישון רעב בחוץ."
הזדמן לי לקרוא את הבדיחה הזו בכל מיני ואריאציות, לעיתים זה מארח, לעיתים פונדקאית, לעיתים הרשלה דרמטי יותר, לעיתים פחות. המשעשע בבדיחה זו, אינו נעוץ בטוויסט השחוק, אלא, לפחות אני טוען, בשימוש שנעשה כאן בשם-האב.
מדוע היה צריך הרשלה להזכיר את אביו בכלל? למה לא היה זה מספיק מבדח אם היה משתמש במשפט כגון – "אז אאלץ לעשות משהו שאני לא רוצה לעשותו"? או, מצד שני, "אז אאלץ לעשות את מה שאמא שלי עשתה"? אף אחת מהחלופות הללו, ועוד רבות אחרות, לא הייתה משרתת את הבדיחה נאמנה. לא רק שלא היה זה מצחיק [וגם ככה זו לא באמת בדיחה מצחיקה], גם כנראה שהבדיחה לא הייתה מובנת כלל ועיקר. מדוע?
אני לא מתכוון לפתח דיון מגדרי-תרבותי [אבל אפשר בקלות להיכנס להרבה פינות על כך שהרשלה הוא דמות יהודי, וזו שאלה אם הבדיחה הזו הייתה תופסת בכל שפה ותרבות, וכו']. אני כן מתכוון להצביע אל עבר נקודה מעניינת, ואולי קצת לא צפויה, אשר עיקרה כלל לא בבדיחה עצמה – אלא במעטפת הבדיחה.
משפט הפתיחה שכתבתי הלך כך:
"ישנה בדיחה ישנה [למה שלא אספר קצת בדיחות מפעם לפעם?] ולא מצחיקה [אפשר גם לבכות מבדיחות] אשר הולכת כך:"
לא תכננתי את הפתיחה הזו, היא נכתבה מעצמה, בעקבותיה הופיעה הבדיחה [אשר לא חשבתי עליה מראש], ורק לאחר מכן ייחסתי את הדברים שאני עומד עתה לכתוב בנוגע לנכתב עצמו [שוב, מבלי לתכנן, אך כבר עם תובנות]. שימו לב למבנה, לרגע, "ישנה בדיחה ישנה ולא מצחיקה אשר הולכת כך", אל מול "למה שלא אספר קצת בדיחות מפעם לפעם?" ו-"אפשר גם לבכות מבדיחות". אפשר בקלות להבין שזה מעיד על הלך רוח מסוים, אולי פחות משועשע ומבודר מכפי שהייתי מקווה שיהיה [והרי בחרתי לספר בדיחה... יש כאן בקשה מסוימת]. הניחו זאת אל מול הכותרת של המאמר – "על לומר "לא" והמרווח בין-השורות" – וכבר אמורה להתקבל בפניכם תמונה יחסית ברורה לתחושותיי ומשהו על הרקע למאמר זה.
האם אלו משתקפים בסיפור על הרשלה? בוודאי. לא צריך להיות פרשן ספרות גדול כדי לראות את החזרתיות, המוטיבים, התמות, האלוזיות, וגם השימושים הרטוריים השונים המשתלבים בסיפור שבחרתי [ואיך בחרתי לכתוב אותו] בהקשר למעטפת הבדיחה.
ומה באשר לדברים שנכתבו לאחר מכן? בוודאי שגם הם משקפים את אותו העניין באופנים שונים. למשל, האזכור של ואריאציות שונות של הבדיחה [שונות, הבחירה בוואריאציה מסוימת, השאלה הנוגעת לדיון מגדרי-תרבותי ואיפה הגבול עובר בנכתב במאמר זה, ועוד] [כולל הסיום של הסוגריים הקודמים במילה – "ועוד"].
בנקודה מסוימת [וראוי שתהיה], צריך לעצור בכדי להוסיף [וזו הוספה!] – "לא". אין דרך אחרת לייצר מרווח בין שורות [למשל – חלוקה לפסקאות, לנושאים, למסגרת הדיון, למעשה לייצר גבול] מאשר לומר "לא" למשהו כדי שמשהו אחר יוכל להתקיים. הרי על כך, בעצם, משחקת הבדיחה על הרשלה – אם רק היה המארח אומר "לא" להרשלה, היה מגלה את אשר הרשלה לא אמר [ובעצם, מה הוא כן אמר? האיום הוא בשתיקת הלא-נאמר]. רק כאשר נתן כבר המארח להרשלה את כל מבוקשו [אשר זו שאלה האם התבקש בתמימות או לא], זאת אומרת – לאחר שסיפק את צרכי הרשלה למשעי, היה יכול המארח לעצרו ולבקש שיאמר עוד [למעשה, את שלא נאמר].
ללא ספק, הרשלה והמארח – כדמויות באותו הסיפור – משקפים שתי הזדהויות [נניח] של דמות המספר [הלא הוא...?]. זאת אומרת, אנו עדים לשתי-תצורות של דמויות המייצגות דברים שונים בנפש המספר [שתי הזדהויות אגו נניח]. כל דמות מיוצגת על ידי אופייה בסיפור [יש תו שחוזר בהן אשר במובן מסוים משותף להן, מאגד אותן יחד לכדי סיפור אחד]. עם זאת, כל דמות היא אחרת [כל דמות ובחירותיה, למשל], גם אם הן תלויות זו בזו לשם הישרדותן כדמויות [לא מדובר באנשים המסתובבים בעולם]. אם כן, איפה המרווח בסיפור? חשבו על כך לרגע, זו לא שאלה כל כך פשוטה.
הנה אני [כאן] מציג בפניכם דילמה די מורכבת: מצד אחד, בדיחה ממוסגרת אשר אני טוען כי היא ממחישה [באופן מסוים] משהו הקשור בתצורה של "לא" ובתצורה של "מרווח בין השורות" [כך כתבתי בכותרת מסתבר]. מצד שני, אני כולל בכך את מה שכיניתי בשם "מעטפת הבדיחה", זאת אומרת כל מה שנכתב אשר במסגרתו מובאת הבדיחה, ובכך כולל בסיפור הבדיחה הזה גם את אשר אינו כלול בה באופן ישיר [כולל הנכתב והלא-נכתב כאן]. אני גם טוען, כי אם תקראו היטב תוכלו לראות כי יש קשר בין זה לבין זה, חזרתיות, וגם הבדלים [לא הכול אותו הדבר], וזה מאפשר או קשור בתצורה של "לא" ושל "מרווח בין השורות".
אולי כבר הבנתם שבמובן מסוים [ושוב, אולי זה לא מצחיק], יש כאן בדיחה אחת גדולה. הבדיחה איננה על חשבונכם [אלא אם צחקתם, ואז קצת]. הבדיחה הינה בראש ובראשונה על חשבון הכותב, אשר מפנה דרך דמות אחת אל דמות אחרת [בתוך אותו הסיפור] את הדרישה לסיפוק, בעוד הדמות האחרת [שוב, בתוך הסיפור] נדרשת לבחור כיצד להגיב כלעומת הדרישה לסיפוק. ובכן, [בתור הדמות האחרת], הנה אני אומר בזו הפעם – לא.
למתעניינים בשאלת הדמויות, ההזדהויות והאגו בסיפור, אני ממליץ לקרוא את סמינר 2 של לאקאן, ובמיוחד הפרקים העוסקים בסיפורו המופתי של אדגר אלן פו "המכתב הגנוב".
כמו כן, מאחר וצריך לקרוא לטעמי את לאקאן עם פרויד [ואת פרויד עם לאקאן], מומלץ גם לקרוא את "פירוש החלום" ואת "הבדיחה ויחסה ללא-מודע", בהוצאת רסלינג.
----
Landscape with the Fall of Icarus by Pieter Bruegel (1558)
הנגשת אתר האינטרנט שלנו לאוכלוסיות עם מוגבלויות הינה חשובה עבורנו, ולכן התקנו רכיב נגישות ייעודי באתר זה בכדי לאפשר לכלל האוכלוסיה לגלוש באתר.
למרות מאמצנו הרבים להנגיש את כלל האתר שלנו, יתכן ולחלק מהגולשים גלישה באתר זה לא תהיה אופטימלית. נשמח אם תצרו עימנו קשר במקרה זה.
רכיב נגישות מתקדם זה נבנה למערכת וורדפרס (Wordpress), על-ידי Webion - בניית אתרים.
ניתן להוריד רכיב נגישות זה בחינם באתרנו, ומומלץ להשתמש בו בתהליך בניית אתרים לעסקים.