לפגוש באתיקה בפינת הרחוב

לאקאן אומר שמי שמחפש מוצא, אז הנה, בלי סיבה או כל הכנה, פגשתי באתיקה של אריסטו יום אחד בפינת רחוב. היא הייתה לבושה באדום, מעוטרת בעדי זהב לכותרתה, מעט פצועה [אך ממש לא מתלוננת], ונראה שפעם היה לה בית שהעריך אותה מאוד, אך הדורות הצעירים לא מצאו בה עניין ושילחוה מעליהם אל הרחוב.

עצוב לפגוש כך באתיקה [אך גם מאוד משמח], כל כך יפה ומיוחדת, בודדה ונעצבת, מושלכת לה בפינת רחוב אקראי. מדוע אין הדורות הצעירים פוגשים ביופיה של האתיקה? מדוע אין הם מתרגשים משמלת-הכריכה האדומה הקלאסית, בלי ציורים או תמונות או הדפסים הזועקים "תראו אותי! כאן! במחיר מבצע!" – איני יודע. בהתרגשותי המטופשת [כמו ילד שגילה אוצר], נשאתיה בידיי ואספתיה אל חיקי, קרוב אל לבי [יש האומרים שאני רומנטיקן, הייתי מעדיף לו היו אומרים אנושי].[1]

כך התיישבנו על ספסל רחוב, תחת עץ עייף ומתכופף בשל עומס החום. כאשר התקררנו קצת בצלו ושבה נשימתנו אל סדרה, שאלתי אותה אם תסכים לומר לי משהו אודותיה. מילותיה הראשונות של האתיקה [אותן נושאת היא בהקדמת המתרגם יוסף ג. ליבס] הפתיעוני -- מדוע בחרה דווקא בהן? אולי מתוך הכרת תודה, אולי רגשי חיבה ואהבה, אולי מתוך תרעומת ועצבות על שהיה גורלה עד זה עתה – אך הנה ומצטטת היא שיר פרי עטו של אריסטו [הידעתם כי אריסטו היה למשורר?]. שיר זה, כך למדתי, חובר כאשר נתוודע להוצאתו להורג של חותנו וידידו [אם כך, זהו השיר מתנגד למוות, אולי בתהנגדותו הינו גם שיר אהבה] [2], וכך היא אמרה:

סגולת הטוב אשר עָלַיִךְ יאבקו בני התמותה,
אשר אין כמותךְ ציִד נאה לחיינו,
למען דמותךְ, בתולה, למות
ולסבול יסורי אימה אשר לא ירפו
גורל נכסף הוא בארץ יוון.
כה שְׁוֵה אלמוּת ומעולה מזהב ויִחוּס
ומִשֵׁנָה רכת עין
עשוי הפרי שאת מטילתו אל הגיוננו.
רבות סָבְלוּ לשמךְ הֵרַקְלֵס בן זֶוְסְ ובני לדה
שבִּפְעָלֵיהֶם צדו את כוחךְ;
שאולה ירדו אַכִלְוְסְ ואָיַס מכסופיהם אליךְ;
ולמען דמותךְ החביבה
גם חֲנִיכָהּ של אַטַרְנֶוְסְ אִלְמֵן את קרני השמש.
והנה המוסות תזמרנה פעליו
לעשותו מהולל ובן אַלְמָוְתָה;
הנה בנות אלת הזכרון
המגדלות הוֹדוֹ של זֶוְסְ מגן האורחים
וכבודה של ידידות בטוחה.

כשסיימה לא שאלה האם הבנתי, התחברתי, או את אשר הרגישני בעקבות שירה [זוהי אתיקה, כך אומרים, אם יש מרחב סובייקטיבי של בחירה במילה]. במקום כך, בסבלנות שקטה חייכה, שחקה בקצה שמלתה, עד שהפסקתי להבין. וכאשר ביקשתי עוד - בתנועת היסט חדה אלי פנתה, מסיטה את שמלתה האדומה כך שנחשף דף עורה המשוזף, ותוך שציטטה בשנית עוד שיר-הקדמה, פרי עטו של פרידריך הלדרלין [ליבס המנוח ידע היטב את עבודתו, ואולי לא לשווא שם משפחתו נושא את המסמן 'אהבה'], היה נדמה לי כי הנה שופף העץ עוד טיפ טיפה, היטב לשמוע את דברה:

אשרי כל הֶהָלְכוּ אל מנוחתם
וטרם עת נפלו; גם-הם, גם-הם
שהָקְרְבוּ כאשר יָקְרָבוּ
הַבִּכּוּרִים: את חלקם נחלו.

כל ענג החיים, יְקָרַי, היה
באבדכם, מקודם היה לכם
יום חג אחד, ולא ימצאו
האחרים את-אשר יִשְׁוֶה לו.

כך שרה האתיקה, דרך שפתיי אריסטו ועטו של הלדרלין, בדפוס כתבו של ליבס, [וכאן בכתיבתי,] זאת טרם עוד החלה לומר דבר משל עצמה. או אולי... משל עצמה דיברה? הרי פתחתי בדבר אשר לאקאן אמר, ואז -- הרי כך נכתב -- את האתיקה מצאתי [ועמי אולי אתם במילותיי], לא הרחק מדי כי אם בדברי שירה. ואולי... דוברת כך האתיקה עצמה?

אולי כעת, בהניחה [זו הנחה בהניחי] שני שירים זה לצד זה, אומרת השירה דבר מה באתיקה... כי דרך הפואטיקה [ללא ספק, פואטיקה הינה!] אפשר לומר דבר מה [זה לצד זה]. הרי כך בחר אריסטו [דרך ליבס זו תורגמה] בפתח דבריו: "כל אומנות וכל סוגיית מחקר, וכן כל עשייה ועיסוק". הרי בעצם, עוד טרם מטרתה כבר מוצהרת האתיקה כפעולת-יצירה. אם כך - מדוע, אתיקה יקרה, מכל השירים, בחרת [בכתב ליבס האוהב המנוח] לפתוח בשניים העוסקים באהבה ומוות?

"האין זה ברור?", שאלה האתיקה ובכעסה הסמיקו לחייה כצבע שמלתה, ונדמה היה לי [גם אם לרגע קטן וחמקמק] כי מעולם לא הייתה יותר יפה.