בין אנחה לשומע

בין הנסיבות, אשר לרוב מתרחשות עם דברים [ד.ב.ר], ננטשים להם דברים אחרים לטובת פלפולי-לשון, התגלגלויות מתוחכמות, של מילים יפות. קצת פחות מכלום, רווי-הרבה, כמרבה ביד נדיבה, מראיות מדושנות. מילים גבוהות, נכונות עד-ודאי, מדויקות עד בלי-די בפספוסן. כל זאת, בין הנסיבות, עם לוגיקת עפעפיים – בין העפעופים, חינפוני-המתיימרים. זה שובה, ומקסים עד מידה מסוימת, עד כמה אפשר לומר ולומר כלום משכנע בעטיפת ממתק.

אני פותח בציניות, ואומר זאת בכנות-דעים, מאחר ועד כמה אפשר לשמוע [עוד רגע אגע בכך] את אותו הניגון, ואת אותה המליצות הידענית, שוב ושוב, כאילו התחדש לו איזה גלגל – בלבול מימרות אשר אך תואם את הדרש. מריחות מכחול אינן הופכות אומנות ללא אקט, כשם שהצהרות כחל ושרק אינן מעידות בפני עצמן על תכליתן.

הפונקציונליות של הדברים [מלשון ד.ב.ר] אינה נגזרת של עורבא פרח, המעקב אחר מעופה של ציפור אל איזה כלום שמעבר לראייה, אל אופק בו סובב הליבידו וחוזר בהשקעה רגרסיבית אל הסובייקט ממקום תצפיתו: אני הוא הצופה, אני הוא הנצפה. עורבא פרח, צריך לשמוע בלא עילום את הציווי המעורב בכך, "עקוב אחר הציפור!" זו דרך לפגוש בהתענגותך. הפונקציונליות נעוצה ב-'איך', זו שאלה אשר סגנון אינו מנותק ממנה. זה אף קשור באותן עפעפיים, ברגעים בהם הן נסגרות כהרף-עין [אין], ודבר-מה מגיח במשלב אשר אינו-ראייה, אם כי קשור באופן הדוק במשלב הרישום [drawing].

הציווי, "התענג!" [Jouir!], אינו מחפה על השמיעה [J’ouis], יש בכך היתוך. שמיעת מה? זו אינה הזיה: ישנו דבר [מדובר], אשר מדובר כדבר, ובו נשמע, כך מובנית הזיה, דבר-מה שאינו נותן עצמו לשמיעה. בניסוח זה, הציווי אינו מנותק מן הלוגיקה של הדבר, כשם שהמסמן אינו נימוח בהטעמתו. המסמן נרשם בבשר הגוף, בהחסרת מה שאינו ניתן לרישום, ומכאן: אחד ממאפייניו של האובייקט הפסיכואנליטי קשור באנטומיה [זאת אמר לאקאן בסמינר 10, אך פרויד הקדימו בכך].

אנו נדרשים, בסוף כל סיבוב, לחזור אל שאלת הגוף. אנו נדרשים, משמע – הגוף אינו זר לחלוטין לדרישה זו.