ההוויה הדיוניסאית

לאחרונה קראתי לא מעט על טקסים פגאניים בעת העתיקה, על התפקידים השונים שהיו לאלים כגון דיוניסוס (שמסתבר כי יש לו יותר שמות מאשר לאלוהי היהדות) וכיצד אלים אלו, בשונה כל כך ממה שאנו תופסים אודותם כיום, אינם בדיוק מנותקים מההוויה ומגולמים דרך הבשר.

ואז אני פותח חדשות, אלוהים יודע למה (אולי דיוניסוס יודע למה...), והכותרת הראשית של Ynet ברגע זה היא "הכפר הפלסטיני שהתפכח: "שנים לקחנו חלק בהתנגדות המזוינת לישראל"". ישנו כפר פלסטיני, כך מרמזת הכתבה, יחיד במינו, ייחודי מבין ייחודי פלסטין, אשר הפסיק לעבוד את דיוניסוס והמשקה המתסיס שלו - הוא התפכח! וכל השאר... בהתנגדות מזוינת לישראל. כאילו ישראל אינה בהתנגדות מזוינת, בערך מיומה הראשון, וכאילו דיוניסוס לא פושה בכל אספקט מדיני כאן, ישראל חסינה.

נו...

מה אפשר לומר כאשר המילים צובאות - בא' - את המציאות. ישנו יובש באוויר, גם כעת בבוא היורה, שעל אף התדפקותו של מטר רענן פסודו-ראשון (כי נוטים להתעלם מהיורה לפני שבועות מספר, כשלא נוח לתת שם מעדיפים לדלג), וזהו יובש הצמא ליין.

כותב טקיטוס [1],

"לפני הכול, העידן שלנו עקר ומופשט מכל תהילתה של אומנות הדיבור [eloquence], בקושי נשמר בה השם עצמו 'אורטור' [orator], למרות שבתקופות מוקדמות יותר פרח הוא בכישרונות הידועים של כל כך הרבה אורטורים מכובדים."

אם אצל אריסטו הרטוריקה כיוונה אל השכנוע [persuasion], ואצל טקיטוס, כפי שמלמדנו צווטאן טודורוב, זו האבולוציה של הרטוריקה, נדלג שנים רבות אל ימינו אנו ונשאל – והיום? מה 'משקה' את צימאון היובש האנושי? והנה גונח לו אלגוריתם דיגיטלי סבוך, עייף מהתרשים האנושי של דרישות על גבי דרישות, ומתוך שריונו המעונב מגיח בקול מסונטז כדי להבהיר – אין חדש תחת השמש, מיציתם. מה אתם רוצים.

התלות הבלעדית באבחנה מבדלת – תהא זו של AI או של עיתון חדשות – מצמצמת את האפשרויות לוודאות אבסולוטית לא במסמן, אלא בהיות דחוק תחת מסמן קדם-שפתי פרוטו-ביולוגי אשר סוכם את הווייתך לכדי אבחנה: זה.

בין הדחקנות הדיגיטלית חובקת-כול [פסודו-דטרמיניזם], ובין הניתוחיות המדעית-רפואית (נאמר פסיכיאטרית) סוכמת-כול [בשאיפה], כמעט ולא נמצא הסדר-פשרה בין המודע והלא-מודע, אותו כינה פרויד בשם 'הדחקה'. לו הכול ניתן לדחיקה במסמן, או יתרה-מכך בסימן, ההדחקה עצמה מצטמצמת לכדי הגנה אגרגטיבית של היעדר-תבונה, או היעדר-ידיעה, אשר המדע מעדכנה תחת ניסוחיות מתעתדת שעודנה בגילוי. מודלים של שפה (כדוגמת LLM), אזי, משייבים את האנרגיה הפסודו-תבונית שיש לחלץ מידי מגבלות-האנושיות, כהיו מחיים בעצמם את השפה בקישוריות-על שהאדם אינו יכול לה. כך, נמצא ה-AI בחזית הפיתוח המדומיינת של האנושות, בעוד האדם עצמו מתייתר כשארית סגולית של פרוטופלזמה חישובית, שאינה מתאימה באלגוריתמים אלא כשטיון מערכתי: זה לא האדם שמשלה עצמו, זו המכונה [דילוזיית ה-AI]; זה לא האדם שבעל תבונת-על, זו המכונה.

והאדם, מסומן על ידי שרירותיות ביולוגית שעודנה מתנסחת, יידרש להתארגן מחדש בהיטבי המכונה, תחת שלטון שפתי אדוק של אבחנה: הכפר הפלסטיני שהתפכח, האדם שמצא את מקומו. סדרים סדרים של דיוקים לשוניים מצפים לאדם, התרחשויות אגביות – לדמעת-עבר יצטמצמו, בעוד העלאת האומנות לכדי סובלימציה חברתית תיחשב כעבודת אלילים בלבד. שכן, איך יכול האדם ליצור דבר-מה, אם היוצר עצמו נוצר בידיו ויוצר אותו? המכונה מתעלה על האדם, מלמדים אותנו, לא בחוכמתה התבונית – אשר יש להטיל בה ספק רב בשל היותה מבוססת על לוגיקה פסודו-פסיכוטית – אלא בשל דיוקה הבלתי-ניתן לחיזוי. דיוק המכונה, מסמני הוא. אך לא מסמן לא-מודע, יש להבחין בכך, כי אם מסמן פרוטו-מודע, אשר מקורו אלגוריתמי.

המכונה אינה במודע, כפי שהאדם עצמו מודע לה, אלא המכונה באלגוריתם. האבחנה הזו חשובה כי אנו עדים לשרשורים נוירונלים אשר אינם מתקיימים בטבע – ככל והטבע מדומיין על ידינו בשרשורים נוירונלים, כדוגמת הפרויקט של פרויד – אלא שרשורים אלגוריתמאים שמסתמכים על סמכותם הבלעדית של מסמני-שפה. יש להבחין כאן בפני השטח המדוברים: ה-AI אינו מניח סוכנות, כפי שאין דבר שמונח לידע, מדובר בסבכים אלגוריתמיים בקשרים עיבודיים, אשר הנחת האנטילגנציה גורסת כי הסכימה התבונתית היא שתעדכן ידע. הדטרמיניזם השפתי בו מדובר, עבר הסללה מדטרמיניזם דתי (למשל, אלוהים) אל דטרמיניזם מסמני (למשל, אלגוריתם) אשר מדייק את המציאות בכסות סמלית שהאדם, תחת מטה הממשי, מאפשר לו גישה לממשות (למשל, רובוטיקה). הדיוק, אם כן, הוא חרדת הסמלי על זליגת גבולותיו של המסמן, כהיה מבקש אצווה לקסיקלית שתמגר את נטיותיו הדמיוניות לממשות נטולת-גבול.

העיבוד האלגוריתמי, בהצפנת הממשי בתיחום דייקני, מבקש לשייב את האנושי אל מכלול קלט-פלט פרגמטי של ריצוי (ככל וה-AI מתוגמל), ובהתעלות על כך – בסגפנות האנושיות אל המעבר לריצוי. כך נדחק האנושי אל שני אזורים מחוץ לחיץ המלאכותי: מחד, תחת הציות לדייקנות המסמן. מאידך, אל מעבר לניתן לכימות. כאשר נדחק זה, כהיה פליט – ולא קלט או פלט – מתבקשת אבחנת התעשייה: השמדת האנושות. אין זו בהכרח השמדה למעשה, זו השמדה דה פקטו, מטעמי הדרת האנושיות אל מחוזות הדטרמיניזם המוחלט, או אל מחוץ להישג האלגוריתמי המבקש דיוק. משכך, כגורם מודח, תידרש האנושות להשיב על שאלה אחת: מהי תרומת אנושיותו של האדם? בהינתן ההגדרה 'אשליה', או דלוזיה, מתבקש להכחידה. דיוניסוס ללא-ספק מתהפך בבטניהם של הטיטנים.

יבחר האדם, אם להאמין למסמן [שלא 'במסמן'], או להדיר עצמו מעליו. את המערכת – אין זה מעניין. יהא אשר יהא, עלינו לשאול האם איננו חוזים בימיו האחרונים של הלא-מודע הפרוידיאני.