"המצפון הופך את כולנו לפחדנים"

עייפתי מפחדנות, זה פשוט מעייף. אז הפעם פסקה על כך, ואנסה למקם זאת בהיקשר שלדעתי הוא החשוב ביותר לקריאת הפסקה הזו. כמובן, אתם מעבר למוזמנים לכתוב משהו מקריאתכם. אם אתם מעיזים לומר משהו בימים אלו. (וזו אכן העזה).

כאשר פרויד כתב את המילים הללו, בתוך מאמרו "אודות ההיסטוריה של התנועה הפסיכואנליטית" (1914), אני מתנצל אם אין זה התרגום הפורמלי לכותרת, מוזמנים לתקן אותי בנושא זה, הוא ייעד אותן לקהל קוראים מסוים. אפשר לראות זאת דרך הרטוריקה של ההסתייגויות שהוא מציב, כאשר הוא מודע היטב – זה סגנון נפוץ אצל פרויד – לכך שהוא יקבל ריקושטים.

פרויד נאלץ (ויש לקחת זאת עם קורטוב מלח) לצאת למתקפה על מנת להגן על הפסיכואנליזה, כפי שהוא מבנה אותה. לא מזמן העליתי כמה מילים על 'ההגנה הטובה ביותר היא התקפה', אולי כאן אנחנו מקבלים דוגמה נוספת לכך. אבל באיזו מתקפה מדובר? השאלה שאז עלתה רלוונטית גם כאן.

לצד העלבון, או האכזבה, האישיים של פרויד – משלב רכילותי מאוד מסקרן, אך לא במוקד ענייני כאן – יש את האפשרות לפגיעה בפסיכואנליזה עצמה, כמה שהוא קורא כ'תנועה מדעית צומחת'. זאת אומרת, כתחום מדעי, גם אם בדרכו שלו, פרויד רואה סיכון מסוים במעין 'עשבים שוטים' אשר מאיימים על בריאות חלקת הגידול, אם נרצה דימוי חקלאי שכזה. ייתכן ובתחילה חשב שהם חלק מחלקת הפסיכואנליזה, אך כעת ניכר שהם מהווים איום. זאת אומרת, ההכוונה הראשונה ל'מתקפה' של פרויד, לפחות באופן המוצהר, הוא סכנה לחלקת הפסיכואנליזה.

הוא גם מצדיק את ה'מתקפה' הזו בטענה מאוד מעניינת – בתחומים אחרים, לטענתו, ימהרו להסתיר את החיכוכים הללו. אך הוא מוצא חשיבות דווקא בכנות, בישירות, בתקיפות מסוימת. פרויד רואה בכך, למילותיו, חלק מהמנגנון בפסיכואנליזה של פסילת או דחיית אידיאלים שהם קונבנציות, זאת אומרת – זו ההגדרה לכנות לדעתו.

"רק עצלות או פחדנות יובילו אדם לשתיקה, ושתיקה תגרום יותר נזק מאשר גילוי כנה של הפגעים אשר כבר קיימים."

אפשר להסכים, אפשר לא להסכים. אבל אם אני מנסה למפות את השיח של ימינו ככה לעצמי... הפחדנות עצמה הפכה לאידיאל שהוא קונבנציה.