להלביש את היובש
"המצפון הופך את כולנו לפחדנים"
05/04/2026כשהיובש כל כך עז, שצריך להלביש אותו במילים מתייפייפות.
לאחרונה יצא לי לקרוא לא מעט מאמרים, כתבות, דעות, פירושים, תאוריות... בעיקר ממש מהעת האחרונה, שהבסיס שלהן כל כך יבש, לא מקורי, לא מחדש, לא מפתח, שהן כתובות במלבושים של מילים חכמות, כאילו הדבר מפצה או מכסה על היעדר הגוף העירום תחתן. מילים שאינן אוחזות בדבר, רק מתיימרות לייצג בעצמן היעדר כל מצע עליהן הן מסתמכות - ובמצע אני מתייחס אל התעוזה לנסח משהו.
זוהי לא תופעה מודרנית, אך יש בה מאפיין אחד שהוא נקודתי לימים אלו לטעמי - התהדרות בנוצות הטווס של שונות שאינה מוזמנת לעבודה. זאת אומרת, כל אחד שונה, וייחודי, אבל אין את האומץ לנסח משהו אודות השוני הזה, או נאמר עוד חריף מכך - האומץ לומר משהו אודותיך שאינו באזור הנוחות שלך.
יש שרצים מיד להצהיר שאם הם אמרו אמירה קשה, אז זה אומר כי הם יצאו מאזור הנוחות. לכאורה, אמירה קשה פוליטית, מעידה על נחישות. אני חושב שזו פארסה, אמירותיו של סמוטריץ למשל אינן יציאה מאזור הנוחות, קשות ככל שיהיו דבריו. להפך, הם מגלמות את כל נוחותו ומאוויו: לא לומר דבר על כשליו. אבל נניח את פוליטיקת המתייפייפים השולטת בישראל, עם חבושי כיפה נטולי מהות. זו הייתה דוגמה להמחשה, עד כמה פחדנות הדיבור מעידה על יובש עז.
התעוזה לנסח משהו, היא אינה לכתוב - ככל ולכתוב הינה פעולה פרוזאית גרידא - אלא לנסח את מה שהפרוזאיות לרוב מבקשת לכסות. אם כל הזמן עסוקים במילים מתייפייפות - מכוערות ככל שיהיו, כיעור הוא מן הסדר של היופי - אין עבודת ניסוח, יש עבודת טיפוח. בעוד טיפוח ויופי חשובים הם, ללא התעוזה לנסח משהו... באמת שאין לא טעם ולא תוכלת.
אך הציבור אוהב את היובש, הוא מצדיע לו בלהט. אין דוגמטיות יותר מרשימה בעיני ההמון מזו הממחישה את אשר שאין לחדש או לפתח. כך נמוגו דברי התעוזה של הוגי עבר, תחת מגפם הרודני של דורשי השימור. עד אשר נשמע קולו של גליליי, היה נדרש להצטמצם בכפייה אל קירות ביתו, אשר סגרו עליו עד שבריאותו קרסה תחתיו - והמיטיב קרוא אולי יוסיף, כלאו נפשו כדי להדיר דבריו. שם מאותרת תעוזה, לנסח עם הבלתי נסבל.
בשנת 1992, הודתה הכנסייה בזוועות דרכה בנוגע לגלילאו גליליי. זה היופי של הכנסייה - להודות כאשר אין לכך עוד שום תוכלת. חס וחלילה, תודה הכנסייה בזוועות שהיא עושה עוד בזמן השפעות מעשיה... הווידוי הכנסייתי, חד-צדדי הוא. והנה זו עוד דוגמה נהדרת להיעדר תעוזה - מוסד. כתיבה מוסדית. ככל וזו נועדה, בין אם במישרין או בעקיפין, לשמר את הקיים כאילו היה קבוע.
מרדימה היא הלכת בשביל הסלול מראש, המובילה בהתמדה אל אותו היעד.
התמונה מתוך:
"Tight lacing, or, Fashion before ease" by John Collet (18th Century)
על התעוזה לנסח, הנכונות לעבוד והעיסוק באופנה ללא גוף.
