האנלוגיה אינה מחלצת משנאה

שלוש פסקאות מהקורס לבלשנות כללית של פרדינן דה סוסיר [Ferdinand de Saussure].

הקריאה בספר הזה, תמיד מעלה בעיני שאלות שחורגות את הדיון הבלשני, גם אם מתבססות עליו. אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שלאקאן מצא בו דברי-טעם, אם כי לא בכך הוא מתמקד (אבל הרבה ממראי המקום אצל לאקאן – כמו אצל צרפתים רבים – לא מאוזכרים). בכל מקרה, סוסיר נוגע בנימי הנפש של האנושות דרך נתיבים לשוניים, אך הכתיבה שלו אינה בלשנית גרידא, ובמקטע קצרצר זה הוא חושף משהו אודות ההתנשאות, ההתעלות, הגזענות אפילו – אם תרצו – שבני האדם מכוננים באמצעות השפה. אך לא רק כך, אלא גם כיצד השפה הופכת לכלי שרת בידי השנאה, בין אם בלא-דעת או משום-דעת.

שנאת הזר, מתבססת על כך שישנו זר אשר אינו זהה, ומשום כך הזהה – או זה אשר עמו האדם מזדהה – מקבל מעמד עליון ומוביל על פני הזרות. היעדר הזהות (קפל-לשון שמתאפשר בעברית) מצביע על הלשון כקלוקלת, לכאורה - לו רק היינו מכירים, זאת אומרת מכסים בשפה, את היעדר הזהות, היה ניתן לזהות את הזהה בזר. אך סוסיר מראה כיצד הדבר אבסורד, כי הלשון, או הלשונות, כבר מתערבבים זו בזו, ויכול האדם שלא להסיק מכך דברים, אך לא בהכרח לעשות עם כך משהו. זאת אומרת, יכול האדם להיות עיוור למסקנותיו, גם אם למדן.

כך גם ישראל היהודית - מסמן שיש להיחלץ מתוקפנותו הטפילית בדחיפות - עיוור העם היהודי באופן עמוק למהי ה"יהדות" הזו בה הוא מחזיק, מתוך אמונת ראשונים כי המציא את הגלגל ומחזיר עטרה ליושנה. אולי בפעם הבאה אביא בפניכם מעט מעבודתו של סלומון ריינאך, על מנת לתת איזה טפיחת לחי קטנה על כל ההתעלות היהודית שחושבת שהמציאה את הגלגל... אבל כנראה שרחוק מכך. למשל, אנחנו חושבים שהיהדות התחילה כמונותאיסטית עם אל אחד – צאו מהסרט, ממש לא, תאמינו או לא - יהווה רצה אישה, אלה - לא פחות מכך. היהדות אינה יודעת את יהדותה.

בכל מקרה, סוסיר מצביע על כך שאומנם לעיתים מזהים דמיון רב בין אוצר השפה – במקטע הזה הוא מצביע על היווני והלטיני – אבל זה לא אומר שאפשר להסיק מכך דבר וחצי דבר. וזה החלק המעניין ביותר במקטע הזה, כי מה הוא אומר בעצם?

יכול אדם לזהות שיש דמיון בין דברים, למשל בין היהדות והאיסלם או היהודי והערבי, אבל אפילו אם הוא מזהה דמיון זה – אין זה אומר שהוא מסוגל להפיק מכך מסקנה כלשהי. במילים פשוטות, דמיון אינו מספיק כדי להפיק מסקנות אודות אותו הדמיון עצמו. זה שיעור בלוגיקה, כי לכאורה היינו חושבים שדמיון מהווה עילה לוגית למסקנה! הרי יש בכך מן האנלוגיה: אם יש יחס של דמיון, השוואה בין דברים, אז יש היקש. סוסיר אומר – לא. ההיקש אינו תוצר אוטומטי של השוואה.

בנקודה הזו, ההנחה הרווחת היא: נו, אז אם רק ילמדו (!) לעשות השוואה, אפשר יהיה לחלץ היקש, או מסקנה. אבל זה לא מה שסוסיר אומר, כי את אותה הפסקה עצמה הוא פותח במילים –

"לאחר שהבחנו בכך ששני ניבים נבדלים, אנו מגיעים באופן אינסטינקטיבי לגילוין של אנלוגיות ביניהם."

זאת אומרת, אנלוגיה היא לכאורה אינסטינקטיבית. זה נכון שאפשר לעגל פינות ולהגיד – "זה ה-אנחנו של הדובר", קרי "זה אני, סוסיר, שמגיע אינסטינקטיבית לגילוין של אנלוגיות", זו קריאה תקפה. אבל אני טוען שזו הקריאה השטחית.

"זו נטייתם הטבעית של הדוברים: האיכרים אוהבים להשוות בין הלהג המקומי לבין זה של הכפר השכן; האנשים הדוברים כמה שפות מבחינים בתכונות המשותפות שביניהן. אך מה מוזר הדבר: המדע המתין זמן רב עד שהשתמש בקביעות מסוג זה. כך למשל היוונים, שהבחינו בדמיון רב בין אוצר המילים הלטיני לבין אוצר המילים שלהם עצמם, לא השכילו להפיק מכך כל מסקנה לשונית."

סוסיר לא טוען שהיוונים לא הגיעו לאנלוגיות, אולי כן. אלא לא הסיקו מכך דבר אודות האופן בו עובדת הלשון עצמה. זה לא רק עניין אנלוגי, זה לא רק עניין של גילויי האנלוגיה, יש כאן שאלה עמוקה יותר – יש אנלוגיה, מה עכשיו? מה עושים עם האנלוגיה הזו? כיצד ממשיכים? לטענת סוסיר, כאן נעצרו היוונים. הם לא ידעו לעשות עם האנלוגיה כדי להסיק על הקשר הבין-לשוני, שלמעשה אינו בין-לשוני כלל אלא קדם-לשוני, אך נניח את זה בצד. אנלוגיה אינה מחלצת מהבורות לגבי השפה והשימוש בה, וזו מסקנה קריטית.

אני מרשה לעצמי להרחיק לכת עם דבריו של סוסיר: דמיון אינו פותר את האדם משנאת הזר. זו המסקנה המתבקשת, לטעמי. פעמים רבות חושבים כי אם "ילמדו", אם "יראו" שאנחנו לא כל כך שונים – אז שנאת הזר תיפתר. אם רק נלמד על האחר, נראה שכולנו בני אדם. אני חושב שזו מסקנה מוטעית. לא בהכרח גישה פסולה, פשוט לא מוצלחת במיוחד. יש בה הנחת זלזול עמוקה – מי ששונא זרים הוא בור. זו אי-הבנה יסודית של מה מדובר בו. שנאת הזר אינה מניחה אי-הכרה, ידיעה, הבנה, או אינטלקט, רכש תרבותי, וכדומה. היא ממוקמת במקום אחר, יסודי יותר, אשר ההשכלה והתבונה אינן יכולות לגעת בו באופן מוצלח. לא האנלוגיה תחלץ את האדם מהשנאה.