על אחדות וארגון גניטלי

מהמשנה של אמיל בנבניסט, יש אנשים אשר מכורים למערכות. וכמו טיעוניו, זה סירקולטורי בלוגיקה שלו, מסתובב אחר זנבו, תמיד במרדף – לכונן מערכת, אי אפשר בלי מערכת, הכול בייחוס מערכתי, אחרת אי אפשר להבין. זוהי תמיד לוגיקה של הבנה, אשר בלעדיה קורסת המערכת כולה, ומתוך כך אין לדבר אפשרות קיום.

פרויד מתייחס אל הקבוצה, ואולי אפשר להקביל בין קבוצה למערכת, שכן שניהם נשענים על קיבוץ איברים, וכותב,

"כמעט ואין היגיון בשאלה האם הליבידו אשר מקבץ קבוצות יחד טבעו הומוסקסואלי או הטרוסקסואלי, מאחר ואין זה מובחן על פי המינים, ובמיוחד מתעלם מהמטרות של הארגון הגניטלי של הליבידו." [1]

אז אנו בענייני קבוצה, ופרויד מתייחס אל הליבידו כאל הגורם המארגן, קרי – הגורם הארוטי, תוך ביטולו של טבע הליבידו כהומוסקסואלי או הטרוסקסואלי. זה משפט משעשע, פעמים נתקלתי בקריאת המקטע הזה מתוך עמדה זו: פרויד מבטל את התארגנות הקבוצה עצמה על רקע ארוטיקה הומו/הטרו-סקסואלית. אבל זה לא מה שהוא אומר. זו קריאה שגויה, לדעתי.

הליבידו עצמו, אומר פרויד, הוא לא הומו- או הטרו-סקסואלי, זה חסר היגיון. הליבידו מתעניין בארגון הגניטלי, והוא עצמו אינו נוטה לשם או לשם. הליבידו הוא משלב אנרגטי, אשר מחפש הטענה ארוטית מלשון – חיבורים – בשל נטייתו אחר חיפוש פריקה. נו, אז הנה לנו תצורה של טרום-מערכת, זאת אומרת איננו כעת במשלב של אורגניזציה היררכית, והליבידו מהווה את המצע המחבר הקושר את האלמנטים השונים של המערכת זה בזה, והוא חסר עניין במהותו במבנה האנטומי של יעדיו.

עוד מציין פרויד, באותו המשפט, שהומוסקסואליות והטרוסקסואליות זה לא דבר שמובחן על פי המינים. אנחנו נמצאים בשנת 2025, מלחמה עולמית – טוב, יש לקחת זאת עם קורטוב ציניות – על האם ניתן או לא ניתן להגדיר גבר או אישה על בסיס המצע המיני-אנטומי-פיזיולוגי שלהם, עם היצמדות יתרה למצב האנטומי הראשוני, נאמר ברגע הלידה. פרויד כנראה לא היה מסכים לא עם המחנה בעד ולא עם המחנה נגד טענה זו. עם המחנה נגד, זה ברור למדי, מאחר והמיניות (הומו/הטרו) אינה מבוססת על בסיס המצע האנטומי הראשוני בהכרח, קרי – זה לא בדיוק מה שמגדיר גבר/אישה מבחינה פסיכואנליטית. עם המחנה בעד, בדיוק מאותה הסיבה – מאחר והחיצוניות האנטומית אינה בדיוק מה שמגדירה גבר/אישה מבחינה פסיכואנליטית. הפוליטיקה של הזהויות חשובה, והפוליטיקה השמרנית – בשל היעדר מונח מספק – מבססת עצמה כלא-פחות חשובה עבור המחזיקים בה, אך זו וזו אפשר לומר – אינן סופיות מבחינת הפסיכואנליזה, אשר הולכת גם אל מעבר לזהות. או במילים פשוטות, אני מניח שפרויד היה אומר, זכותו של כל אדם להגדיר עצמו בזהות כזו או אחרת – חופשי מכפייה של אחר – אך לא הזהות מארגנת מבחינה פסיכואנליטית את המענה לשאלת ההומו-/הטרו-סקסואליות וההבדל המיני.

ובכן, חזרה אל שאלת המערכת והליבידו, פרויד מוסיף בהמשך –

"נראה ודאי כי אהבה הומוסקסואלית הרבה יותר תואמת את הקשרים הקבוצתיים, אפילו כאשר היא בצורה של דחפים מיניים לא מעוכבים"

לרגע, אפשר לטעות ולומר כי הגדרה זו סותרת את המשפט הקודם על הליבידו. כאן אומר פרויד שמה שתואם את הקשרים הקבוצתיים – קשרים ארוטיים-ליבידינליים ללא ספק – הוא אהבה הומוסקסואלית. כיצד זה מסתדר עם ההצהרה הקודמת? מאחר וכאן לא מדובר בטבעו של הליבידו, כאן מדובר בלוגיקה של קבוצה. במילים אחרות, הליבידו לא נוטה לכאן או לכאן מעצם טבעו, הליבידו הוא בסך הכול אנרגיה שמושקעת בדברים. לליבידו לא איכפת לאיזה כיוון הוא מתקדם, כל עוד הוא יכול להתקדם ולהיפרק או להיות מושקע בדבר מה. עם זאת, מה שמקבץ קבוצות, דבר אשר בו ללא ספק מעורב הליבידו, נראה כפועל על פי לוגיקה הומוסקסואלית, מאחר וכולם אחד, או המילה "אחדות" שאנו שומעים בימינו כל כך הרבה.

אחדות, היא למעשה לוגיקה הומוסקסואלית. ולא צריך הרבה כדי להבין מדוע – "אחוות אחים", "כולם יחד / כאחד", וביטויים שונים אינם מקדמים שונות, אלא זהות ודומות המבוססת על זיקה גברית, כדוגמת לוחמי רומא וספרטה (שהיו כולם גברים). אפשר לקרוא קצת הגל, למי שמחפש הסברים על אחווה במשלב הקהילתי, או לפשפש בכתבי ההיסטוריה כדי לראות כיצד הגורם שמפרק את האחווה – מבחינת האחווה/קבוצה – הוא תמיד גורם נשי, ושוב אין צורך באבחון האנטומי היבש, אדם גברי אנטומית יכול לאכלס פוזיציה זו לא פחות.

הליבידו מושך ומקבץ ללא קשר להבדלים האנטומיים, הוא אינו טורח לעצור ולתהות. ואפשר כך להבין כיצד מערכת יכולה להיות מגוונת מבחינה אנטומית, מבחינה זהותית, אך עדיין להיות בעלת לוגיקה הומואירוטית באופן מובהק.

כאן אפשר לחזור אל אמיל בנבניסט, מחפש המערכות - אשר אין בכך כדי לטעות, שכן עדיין היה בלשן מבריק למדי. אך נטייתו למערכות של בנבניסט הייתה כה גורפת, עד כי התקשה הוא לקבל את עבודתו של צ'ארלס פירס, או להבינה. הוא התקשה לקבל זאת מאחר ופירס, במובן מסוים, חתר כנגד הקיבוץ כפונקציה ראשונית לטובת הגדרה. זאת אומרת, המערכת היא לא המשלב הראשוני אליבא דפירס. ובכך, פירס דחף אל עבר הגורם הנשי, המבדל, אשר תמיד יש בו משהו המסרב להיות כל-כולו תחת המערכת. גורם אשר מייצר אבחנה בין הומואירוטיות ובין הטרוארוטיות: מנקודה זו אפשר לצאת אל השאלה, מהו מסמן/סימן?