הד חלוש ומדולדל

“Over and over, like a tune

The recollection plays.”

 E. Dickinson

מה שחוזר וחוזר, שוב ושוב, נגמר ונגמר; מנגינה, לחן שנתקע [נתק, תקע] וחוזר – כמו תקליט שרוט – אינו עוזב, גם כשנגמר, עד שמגיע סוף. אינו עוזב משמע - זה מתעקש. על מה? על הישארות, ובמובן מסוים הותרת זכר, להיזכר. מה שהוסדר יש בו מן החזרה, גם אם נדמה [נדם] וחשים בו כמה שאינו מסתדר.

"היכן שהמאמץ המודע לאחזר את המושג נכשל, רשמים של אומנות אחרת [מוזיקה], אשר כה קרובה לכתיבה יצירתית, הצליחו." [1]

 

מה שמתעקש, להתנגן כמו מנגינה – נתפס, נלקח, מושאל [שאלה] על ידי השומע, ומוצא מהקשרו. לשאול מוציא מהקשר.

"מה שאנו חווים אינו יכול להיות יותר מאשר הד חלוש ומדולדל של הקולות אשר הוא [האמן היוצר] שמע בעצמו." [2]

 

משהו מדבר בתוך עצמך [אולי לא בדיוק "בעצמך"]. לשאול - לנסות לשמוע. להקשיב למה שאינו צליל. משהו בי אינו מסתדר, זה מדבר. האמן עושה עם זה משהו, מניח את המשהו הזה במרחב החברתי, שם אחרים שומעים אך הד חלוש ומדולדל של אותו הדבר אשר אינו צלילי, אך משהו ממנו נתפס באופן ייחודי באותה היצירה. זו אומנות.

בפסיכואנליזה, פעמים רבות מדברים [חוזרים] על משהו מהמוות כמה שקשור בדבר אשר חוזר וחוזר [זה]. חשוב גם לזכור [recollect] ש"זה", אם "זה" קשור במוות, הוא מוות הקשור בחיים. אנחנו חיים וחווים את זה, נותנים בכך שם – "זה", "מוות", "חוזר" - לולא החיים אפילו "מוות" לא היה ניתן לכנותו בשם "מוות". נתינת שם מאפשרת חזרה, ללא מובן.

מה שחוזר וחוזר, ומתעקש לחזור [וחוזר], בעוד איכותו ממיתה, במובן מה [בין אם כמסמן או לא], הוא אף מנכיח [ויש בכך נוכחות] חיים. יש בכך משחק [play], משחק הזיכרון [re-collect], כל עוד יש זכר [שארית] אפשר להמשיך ולשחק, עוד ועוד, שוב ושוב, אפשר להמשיך ולנגן [play] את אותה המנגינה [tune] המתכווננת [tuning] על פי מה שחוזר אצל אותו האמן באותה הדרך הייחודית.

בשנת 1916, פרסם פרויד את מאמרו על תווי-אופי [character], והדגיש עד כמה ממהרים הרופאים [מכל סוג ותחום] לתור אחר סימפטומים והניסיון לרפאם [להשקיט]. אז הוא מוסיף כי אלו מהם אשר מיטיבי-קרוא במהרה מגלים עניין גם בתווי-האופי [character], אשר לכאורה קשורים ב"התנגדויות לריפוי" [פרויד תהא על ה"התנגדויות" ושינה עמדה בהמשך דרכו [3].

פרויד מצא עניין רב וחשיבות בתווי-אופי, למעשה – בתווים [character]. המונח "תו-אופי" אולי קצת שוגה לכוונת המשורר... מדובר בתווים אשר מסווגים לטיפוסים [type], איזה מן סיווג הוא זה? אפשר לומר - למה לא? - אופנות התענגות, סוגי התענגות, הקשורים במה שאולי ניתן לכנותו כאופי. תווים אלו, כמו תווים הנכתבים, סימני [marks] משקעים [משהו מושקע, שקע], יש בהם מן החזרה, כמו גם מן ההתענגות. הם קשורים באותו גוון ייחודי, סגנון ספציפי, של אותו האמן. זה קשור באיך הוא יוצר ועם מה.

יש משהו שחוזר, בכל אחד, בכל אחת, באופן שונה. זה חוזר, אך זה שחוזר - עמו נרשם ונעשה אחרת אצל כל אחד ואחת. אולי אפשר לומר, בכל אחד ואחת יש מנגינה או לחן שונה המתנגנים בהם. ואנו, המאזינים, שומעים משהו מהמנגינות האהובות עלינו, המתנגנות שוב ושוב, חוזרות ונזכרות, חקוקות אי-שם בתוכנו באופנים שונים, גם אם הן רק "הד חלוש ומדולדל אשר הוא שמע בעצמו".

נכתב לזכרו של אלון גביש (1982-2021)