נכתב בימים נטולי הגיון

ישנם ימים שכואב לכתוב בהם. זה לא עניין קלנדרי [אם כי יש גם כאלו], כי אם תחושה בשרית אשר אוחזת בנפש בעוצמה, צובטת [או נצבטת] ולוחשת – אין זמן לעוד. איך אפשר לכתוב עם זה, עונה הנפש בקדרות עמומה.

בארת' אומר כי –

"לנסות לכתוב אהבה זה להתעמת עם הרפש של השפה; אותו אזור של היסטריה בו השפה הינה בו-זמנית יותר מידי וגם מעט מידי, אקססיביות (על ידי ההתרחבות הבלתי מוגבלת של האגו, על ידי שיקוע אמוציונלי) והתדלדלות (על ידי הקודים אשר האהבה מפחיתה ומשטחת)" [1]

האזור ההיסטרי, אם נחלק לרגע את הגוף לפרגמנטים [כמו שם ומבנה הספר של בארת'], הינו האזור הנגוע באהבה. אזור סימפטומטי, ארוטוגני, כואב, מדבר. האם כתיבה במצב זה אינה תעתיק של מילותיו השותקות? האין זו מהות הכאב בסימפטום?

אני שואל את עצמי [לפעמים הוא גם עונה] איך זה קשור לזמן, לאותם "ימים" אשר בהם כואב לכתוב. שכן זה מרמז לי [כמו תקווה שהייתי מעדיף לשכוח ממנה], כי ישנם ימים אשר בהם לא כואב לכתוב. אני תוהה גם מה עדיף [ומיד שומע את המילה "עודפות"].

בארת' מוסיף עוד [כמו אנליטיקאי שהתלבש בבגדי סופר] –

"לדעת כי אינך כותב עבור האחר, לדעת כי הדברים הללו שאני עומד לכתוב לעולם לא יגרמו לי להיות נאהב על ידי זה אשר אני אוהב (האחר), לדעת כי הכתיבה אינה מפצה על דבר, אינה עושה סובלימציה לדבר, כי זה בדיוק שם שאינך נמצא – זו ההתחלה של כתיבה." [1]

האם אפשר לכתוב במקום בו אינך נמצא? בארת' אומר כי בכתיבה אינך נמצא, ונותן לוקליזציה [היסטרית] לדבר. אינך שם, משמע – אפשר לכתוב. כשאתה שם – אין זו כתיבה. באהבה, בארת' מרמז, הכתיבה היא שארית, ליטרת בשר, אובייקט שנופל. בכתיבה זו אינך כותב עבור האחר [גם אם הוא הנמען], אך [היה על בארת' להיות קשוב יותר] - אתה שם את הכתיבה בממד של האחר, בידיו, במקום שאינו אתה [אני].

המקום והזמן, שניהם מוצאים ביטוי היסטרי. שניהם נפגשים באותה הנקודה, אותו הפרגמנט של הגוף, האזור הארוטוגני, הפתח דרכו דברים [מלשון "דיבור"] נופלים. אין זה פלא שזה אזור שעמו מתנשקים, שבו שפתיים פוגשות שפתיים ולרגע מתבלבלים - מה של מי [ומי של מה].

כך גם אין פלא שנשק הוא נשיקה, ונשיקה היא נשק – שניהם משיקים, כמו במתמטיקה – נקודת השקה. האחד נפגש באהבה, השני נפגש בשנאה [ובשניהם נפגשים עם המוות והממשי]. נקודה בה משהו נפגש במשהו אחר. שתי פונקציות המוצאות עצמן קורסות לנקודה אחת, סינגולרית, בודדה.

אך אז השפתיים נפרדות [צריך לומר עוד, יש דחיפה]. בכל זוג שפתיים הן מוצאות עצמן יחד, משתפות פעולה, משתפות – לא בודדות. הן מדברות, נושמות, מרכיבות מילים, נפגשות ונפרדות בכדי לשוב ולהיפגש עם עצמן. דברים נופלים מן הפה [האזור הארוטוגני], מתוך הלוע [החור באזור הארוטוגני שמוביל אל...?]. הולכים לאיבוד במרווח שבין שפה ושפה ["ו..." לא "ל..."]. הולכים לאיבוד במרווח שבין שפה ושפה.

חלקם נתפסים אי-שם, אצל האחר. חלקם מוצאים את דרכם חזרה, דרך האוזן [אשר אינה יודעת לשתוק]. והאין זה קצת מאותו הדבר – האוזן הקשובה היא האוזן של האחר? גם כאן, משהו חוזר. משהו ממני [שלי] חוזר [דרך האחר]. אבל זה כבר לא בדיוק אותו הדבר.

עוד דבר, ועוד דבר, ואלו הם ימים בהם אפשר לכתוב – את כל הדברים, הדיבורים הללו, אשר בהם אתה כותב את מי שאינו אתה, את מה שאינך נמצא בו. דברים. וכשאתה נמצא, כמו באותה נקודה סינגולרית, נקודת קריסה, נקודה בה היותר מידי והמעט מידי משיקים [נושקים], אין זמן ואין מקום, אך יש [למשל - כאב, אהבה, ממשיות].