Ça n’empêche pas d'exister

הפעם מתוך "דיוקן עצמו", כתבי זיגמונד פרויד 3. תל אביב: דביר, עמ' 287-280.

אוקטב מאנוני כתב על זה ספר, תי'רי לונג'ה (Thierry Longé) כתב על כך מאמר מאוד מקיף, ז'אן-לואי רינלדיני (Jean-Louis Rinaldini) עשה מאפים עם זה ולאקאן, קולגות מהאסכולה NEL (Nueva Escuela Lacaniana) במדלין עשו שיעור מקוון בנושא (קישור בתגובה הראשונה), והנה גם כאן היום ניגע במשפט הזה המיוחס לשארקו ואשר פרויד גורס ששינה את האופן בו הוא מסתכל על דברים.

זה רגע מעניין בכתיבה של פרויד - למי שקרא את הספר המוזר של תיאודור רייק על המלודיה הרודפנית, זה כמו משפט רודפני קצת, שרודף את הכתיבה וההבניות של פרויד. זה לא מכוון בהכרח למקומות שליליים, הספר של רייק מצביע על עבודה פוריה עם כך, וגם עבודתו של פרויד. זה רק מצביע על הממד האניגמטי הסוגסטבילי כמעט שיש למשפטים מסוימים, מילים מסוימים, מנגינות מסוימות - שאוחזים בך יותר מאשר אתה אוחז בהם. ואם הצלחת להפוך זאת, ואתה אוחז בהם, אפשר להשתמש בהם ככלי.

בהרצאות המבוא (מ-1916, הרצאה 8 על חלומות ילדים), פרויד מעורר את המשפט הזה שוב, שם הוא מוסיף (בתרגום חופשי שלי) - "עליך להיות עניו ולהימנע מהסימפטיות והאנטיפטיות שלך אם ברצונך לגלות מה אמיתי בעולם זה [...] כאשר אתה דוחה דבר-מה שאינו מתיישב עמך, מה שאתה עושה זה חוזר על מנגנון הבניית החלומות במקום להבין את זה ולהתגבר על כך." כמובן שאפשר בקלות להסיט את כוונתו של פרויד למעין אמירת-על, מוטו לחיים, מתווה-דרך. אך האם בכך איננו הולכים בכיוון הראשוני שציינתי עם רייק, נותנים לאמירה לאחוז באנו, יותר מאשר אנו אוחזים בה? זאת אומרת, מפספסים את ההיבט של השימוש?

הכוונה היא לא להפוך את המשפטים הללו של פרויד, או שארקו, לאיזה אבן-יסוד, לבנה בלתי ניתנת להופכין, הסלע שאי-אפשר להזיזו אף לא אם אתה אלוהים. הרעיון הוא לא שאסור אף פעם לדחות שום רעיון, או דבר שלא מתיישב. זה אבסורד לחלוטין. העניין הוא אחר, שאם נתקלת במשהו שאינו מתיישב עם התאוריה נניח - והוא לא מתיישב עם התאוריה לא כי הוא מופרך מיסודו, כתאוריה נגדית למשל, אלא לא מתיישב מלשון "משהו בתאוריה לא מסתדר", משהו לא מחזיק מים, קורא לך לבחון מחדש והפעם מה"לא מסתדר" כנקודת המוצא - אז הנח את הדברים בצד. עשה זאת. עבוד עם זה. זה כאן, זה לא יעלם רק בגלל איזו תאוריה כלשהי.