
תקופה שכזו, מלאת זוועות, צריך לרווח עם דברים טובים.
אז הפעם ספר שאני שמח שנפלה בידי הזכות לקחת חלק בהפקתו. מה שנכתב מן המפגש: מחקרים לאקאניאניים, מאת פייר נבו, בהוצאת הרשת הלאקאניאנית. להנגיש לקורא העברי ספרים מסוג זה, זה דבר חשוב לטעמי.

במקום להתמקד בתוכן הספר באופן סיסטמתי, דבר שאשאיר לקורא לעשות לבדו אם יחפוץ בכך, בא לי להתמקד בשתי פסקאות, כי לאור הדברים שמתרחשים עכשיו בארץ - כן, זה מנותק מהספר, זה לגמרי קישור שאני עושה - אני חושב שכאמור צריך לרווח עם דברים טובים.

הפסקה הראשונה, "כיצד לעשות עם הבדידות?", מתחילה בתיקון (רקטיפיקציה), כאשר נבו ממהר לשנות ניסוח - "זאת אומרת עם הגלות", דבר שאנו כאן בארץ סובלים ממנו באופנים שונים ואף מהווה כמו אבן נגף בכל התפיסה שלנו של מהות המדינה הזו, אך נבו ממהר ומוסיף - "ועם האופן בו אנו מפנים אצבע מאשימה כלפי מהלומת הטראומטיזם של השפה", אשר הוא מיד מבאר, "אי ההבנה [...] היא בסיסית". טוב, אז למה מתייחסת "אי ההבנה", אפשר לקרוא בדרכים שונות - אבל זה נקשר במשפט לפני. עבור נבו, המסקנה היא שמכאן והאילך הכול תלוי באופן בו נאמרים דברי איווי ואהבה. הדגש על הדיבור - זה בישראל של היום נופל.
אני מסתכל באינטרנט היום, על כל ריבוי ההתלהבות המשולהבת - כמו איזה דיוניסיה נטולת רסן - על עונש המוות המגוחך הזה של חבורת פסיכופטים ללא אלוהים. המוני המתלהבים, מרבי המילים הריקות - "אני מתנדב! מוכן לשלם כדי להשתתף!..." - מעין בלה בלה של בורות נוראית, ללא הבנה בסיסית של המחיר שגוף האדם ישלם על השתתפות בתאטרון הזוועה הזה, המחיר שהמדינה הזו עומדת לשלם על תאטרת הגלדיאטורים לפחדנים ומוגי לב, אלו שלא מוכנים לדבר ולהתמודד עם היוצא מפיהם, וכיצד כל זה קשור - באופן הדוק - אל הבבדידות, הגלות, שישראל עושה לעצמה, עושה לאזרחיה, בבידודם בהתענגות סתומה ונטולת כל שפה: מוות, מוות, מוות, ונרים כוס לחיים (אחרי המוות). אין כאן איווי, הוא נדחק תחת צווחות התלהבות פרוורטית. יש בכך צמצום של מרחב החיים לפונקציית מתג: 0 או 1, כלום או הכול. זה כיוון נוראי שאליו אנו פוסעים.

הפסקה השנייה, על האיווי ושינוי העולם, הלא מודע הממשי, זה רגע של הימור. הימור על דיבור - אם קוראים היטב. דיבור שפונה אל... ומשהו חוזר בדיבור הזה, לרוב כשאלה - למה המילה הזו, למה אמרתי כך, וכו'. זאת אומרת, דיבור שלא צווח הצהרות, אלא פנייה לפרטנר - זה גם מכונן פרטנר. מדוע ישראל לא מכוננת פרטנרים יותר? כאלו שבשיח עמם, הדברים שאנו אומרים עומדים למבחן עבורנו? מדוע כל הפניות של ישראל הן רק האשמה, דרישה, צווים שכאלו... שלא מעניינים אף אחד באמת, כולל את אלו שאומרים אותם. כאילו בחרנו בתור פרטנר את המוות, ולכן אין טעם לדיבור. זה מביך.
ההגיגים המשועממים שלי, רציניים ככל שיהיו, יצאו מדכאים במעט. אבל! וזה העניין, עדיף לדבר על זה, עם זה, ולפנות עם זה גם בכתב לפעמים - כדי שהמדכא הזה יהיה כך, ולא במעשי זוועה. אומנם פייר נבו אינו זמין כעת, אך זה לא צריך להרתיע את ידינו - ישראל צריכה לפנות לטיפול, הגיע הזמן, לא?
התמונה מתוך:
"Romantic encounter in Venice" by Charles Edouard Delort (1895)

קריאה בספרו של פייר נבו הובילה למחשבה על לכונן פרטנר בישראל של ימינו.
הנגשת אתר האינטרנט שלנו לאוכלוסיות עם מוגבלויות הינה חשובה עבורנו, ולכן התקנו רכיב נגישות ייעודי באתר זה בכדי לאפשר לכלל האוכלוסיה לגלוש באתר.
למרות מאמצנו הרבים להנגיש את כלל האתר שלנו, יתכן ולחלק מהגולשים גלישה באתר זה לא תהיה אופטימלית. נשמח אם תצרו עימנו קשר במקרה זה.
רכיב נגישות מתקדם זה נבנה למערכת וורדפרס (Wordpress), על-ידי Webion - בניית אתרים.
ניתן להוריד רכיב נגישות זה בחינם באתרנו, ומומלץ להשתמש בו בתהליך בניית אתרים לעסקים.