זה כמה ימים, שבועות אולי, שאיני מצליח לכתוב. אני כותב... אבל זו לא כתיבה.

תחושת הזמן הזו, שפעם הייתה ברורה, כמו נעלמה. נמוגה. וואקום בולעני, ללא מובן, אלו אינם דברים שבהם כותבים. זה לא שאיני מבין דברים, אך משהו מן המשלב של ההבנה -– זה לא ע[א]ובד.

אולי קראתי יותר מידי לכנס של ה-NLS על "דחיפות!". קראתי יותר מידי ואיני מצליח לכתוב. אבל זה שקר [אפילו אם גס]. ניסיון לנחם משהו שאינו מוכן להירגע [לנחם את הלא-מתנחם, זה לא אבל]. אני כותב – אני מתענג. זו לא כתיבה עם שארית. אני כותב – אני סובל. אני בכל זאת מנסה [אולי משהו ייפול]. צריך לעשות עם זה משהו. איפשהו.

א.

אפרופו הכנס. אפרופו "דחיפות!". אולי תהיה איזו נחמה בלכתוב אפרופו זה.

אטימולוגית, המילה אפרופו [apropos] משמעה הזדמנות (opportunity), מלשון "להציע" (à propos) מלשון "דבר הנאמר במהלך שיחה", אולי נכון יותר – במהלך דיבור. דבר נאמר בדיבור.

דבר בדיבור, בלי ניקוד. זה כפל לשון: 1) [ה]דבר בדיבור, 2) ציווי: דבר בדיבור.

הדבר בדיבור, איזה מן דבר הוא זה אם לא זה שמפריע לדיבור לדבר? הדבר אשר מתנגד כי הכול יאמר בדיבור. הדבר המאפשר את כך שיהיה דיבור, במקום רק מילים. אם ישנו כאב בדיבור [אותו כאב אשר מדבר באנליזה] זה מאחר והדבר מדבר בדיבור בעודו שותק.

פעם אמר לאקאן, כי "להגיב על טקסט זה לעשות אנליזה" [אולי משהו בכל זאת ייפול בכתיבה הזו...], אז אפשר גם לומר כי לדבר עם הדבר זה תוצר של אנליזה.

ב.

אפרופו הכנס של ה-NLS:

אני חושב שזו פעם ראשונה שאני הולך לכנס [התכנסות], בו אני מכיר אנשים רבים וטובים, ובוחר [באקטים, מבלי לדעת על כך דבר] לפעול אחרת מהאופן בו הייתי פועל בעבר.

אולי זאת בעקבות דחיפות שחשתי בעצמי, דחיפות אחרת אשר עדיין איני יודע לומר הרבה עמה [אז אני כותב... מסתבר...]. אולי זו לא דחיפות כלל, אלא משהו אחר הדוחף [האם זו דחיפות?].

אני שואל מסמנים מהכנס [שואל ושואל], עם כי איני חש בנוח במהלך הזה. איני חש בנוח מאחר ויש משהו במסמנים הללו [דחיפות, למשל] אשר מרגיש זר. זהו מסמן אשר אינו מסמן עבורי. תאורתי מידי. אולי גם קצת מאולץ. אולי זו אחת הסיבות לכך שלאורך הכנס חשתי משהו מפוספס, משהו מתפספס. זה מרגיש שהדחיפות, אם ישנה, מכוונת אל מקום אחר.

מה זה המסמן הזה - "דחיפות!". הוא נדלה [דל] מתוך כתיבתו האחרונה של לאקאן, כמו דג הנשלה מן המים. מפרפר ומתעקש לחיות. למה? האם זו קליניקה חדשה? קליניקה הופכית ל-"קליניקה של לאקאן המוקדם"? לאורך הכנס כך נטען. אני חייב לומר כי איני בטוח כלל, אני לא בטוח שלא הייתי מחזיר את הדג אל המים.

אני לא אוהב את המטאפורה על הדג, היא לא מספקת. אולי היה נכון יותר לתאר זאת במובנים של חיזור [יובל דיין מבקשת ממני באוזניים – "אל תאמר לי בואי... אל תאמר לי לא..."]. יש סיפוק בחוסר סיפוק [תודה יובל], מה תופסת מכך הדחיפות שמייחסים לקליניקה המאוחרת של לאקאן?

עם כך אני יכול סיבוב [נאלץ לעשות סיבוב קטן], ולהודות שאיני אוהב את החלוקה של לאקאן ללאקאנים שונים. לאקאן המוקדם... לאקאן המאוחר... לאקאן המאוחר-מאוחר... זה לא לאקאן, זה לאקאן במקטעים. בלזון [blazon]. ישנה מעיין מלאכותיות מאולצת במהלך הזה. כמו גם בניסיון לכתוב כדי להירגע [למרות שאולי בסוף אני מצליח... עוד נראה].

אני מחלק את הטקסט הזה שאני כותב כאן למקטעים בכדי להדגיש: טקסט ניתן לחלוקה, אפשר לקרוע אותו! אבל לאקאן אינו טקסט. אדם אינו טקסט [הרי אמרנו – זו לא היסטוריזציה, hystory]. לאקאן הוא לאקאן. פרויד הוא פרויד. זה לא אומר שלא ניתן לראות שינוי לאורך הוראתו, בוודאי שניתן! אך זה לא בדיוק חתך או שיסוע. זה שינוי.

למעשה, אם המסמן "דחיפות!" מלמד אותנו משהו הוא שהיא [תודה יובל] שם תמיד, מלכתחילה, בכל אנליזה, לאורך האנליזה, עד סופה, ואחריה – אבל באופן אחר. זו אותה הדחיפות [לאקאן הוא לאקאן], פשוט עושים עמה, עושים משהו. לאקאן המאוחר הוא לאקאן המוקדם שלא ידע על היותו לאקאן המאוחר, עד אשר למד לעשות עם זה משהו.

כל זאת כדי להגיד שהקליניקה החדשה, לכאורה, היא למעשה הקליניקה הישנה. על כך, כותב לאקאן בתחילת דרכו מוסר השכל זוועתי למדי [כי הוא מדויק]:

"מה שנראה כחדש, תמיד נראה כי מרחיב עצמו לאינסוף לנצח, קודם לעצמו. איננו יכולים, באמצעות מחשבה, לחסל את הסדר החדש. זה ניתן ליישום על כל דבר, לרבות מקור העולם." [1]

במילים אחרות, זה תמיד היה שם אבל לא אותו הדבר עד אשר זה הגיח, ואז נראה שזה תמיד היה שם אותו הדבר. זו עדות, לא רק פילוסופיה. לאקאן המאוחר הוא לאקאן המוקדם, מהרגע שהוא הפך להיות לאקאן המאוחר. אני אומר את זה שוב, אחרת – לאקאן המאוחר הוא לאקאן המוקדם, כי לאקאן המוקדם כתב את לאקאן המאוחר מבלי לדעת על כך דבר. זה אותו הלאקאן, אותו הסימפטום, אותה התגובה לפרויד, רק שהוא עושה עם זה אחרת.

זה מלמד אותנו משהו חשוב, משהו כואב – עם הזמן [והאנליזה] אנחנו שונים, אבל לא. זה לא שאנחנו נהיים שונים, ברמת ההוויה. זה שאנחנו עושים שונה עם. זה יוצר הבדל, אבל לא במשלב של חלוקה. זה לא לאקאן המוקדם ולאקאן המאוחר. זה לאקאן, אותו הלאקאן, אבל עושה שונה עם – וזה לא דיכוטומי. זה לא בינארי. זה לא "ההופכי". זה אותו הדבר אבל אחרת.  

ג.

אני מבין עד כמה זו חוצפה מצדי [זה דבר רע?] לכתוב את מה שאני כותב, מבלי להיוועץ בעצמי אם זה מה שאני רוצה שייכתב. שלא לדבר על להיוועץ בכם, אם אתם בכלל קוראים את החוצפה שלי. אחרי הכול [אחרי מה?], זה באמת משנה אם לאקאן הוא לאקאן, אם דחיפות היא קליניקה חדשה, אם אני מצליח לכתוב או לא? זה משנה עבורי. זה משנה כי זה שונה לעשות כך עם [גם אם זה כואב...].

הקליניקה של הדחיפות, אם נתעקש לקרוא לה כך, של המקרים הדחופים – היה ראוי כי הכנס יעבוד יותר עם הדחיפות לדבר אותה [זו היא? אם זו דחיפות אז כנראה שכן...]. אך נדמה היה לי [ואולי אני מדמיין], שלא נאמר כמעט דבר עם הדחיפות, ומעט מאוד עליה.

לאקאן לימד אותנו, בדרכו של פרויד, מהי קריאה קפדנית. לחומרה. כזו שלא מוותרת על הקריעה בקריאה. היה חסר משהו מן הקריא[ע]ה בכנס הזה... לטובה אציין את דנה תור, שהביאה אולי את אחד החידושים היחידים בכנס [לפחות מבין הפאנלים בהם הייתי]. את אשר כתבה – זהו טקסט אשר ראוי לפרסום וקריא[ע]ה. עכשיו. בדחיפות.

היו כמובן עוד [תמיד יש עוד, עד שאומרים "די!"], אך אני מוצא את עצמי שוב [ושוב] קצת שקט מידי. אולי זו לא רק הדחיפות האישית שלי, אשר אני מנסה [מנסה] להרגיע בכתיבה זו [עוד בלשון נקבה]. אולי זו גם הדחיפות של הכנס [אני אומר לעצמי], אשר אינה ממש דחיפות, דחיפות-דמה, דחיפות תחת אילוצי-זמן בזמן נוח. האם לאקאן עבד בנוחות? אנחנו יודעים שלא. הוא קרע, חתך, פרק את הזמן. כאילו היה מטרד עבורו.

אולי משהו מכך היה בי כשחתכתי מוקדם מהכנס [לא ללא מועקה]. חתכתי מוקדם, כי ישנם מקרים דחופים שם בחוץ. או אולי נכון יותר לומר כאן - בקליניקה בה אני עובד. חתכתי מוקדם, עם בהלה, בדחיפות, כדי לברוח מהכנס ולהגיע לכאן [עם מועקה].

הגעתי לקליניקה ומשהו נרגע, קצת [אני כותב כעת, משמע - לא לגמרי נרגע]. הייתי צריך להגיע לקליניקה, להתמקם בעמדת אנליטיקאי, כדי שמשהו מהדחיפות יעבוד עם ולא רק ידחוף [משהו, לא הכול; לשון זכר].

אם יש דבר מה שיצאתי מהכנס הזה עמו, מחשבה עמומה אשר החלה לעלות בי בעקבות קריאת-בזק [במחיר בריאותי] של סמינר 20, זה שאולי [אולי] אין אתיקה של הפסיכואנליזה, או לפחות זו הייתה טעות מצד מילר לנסח זאת כך בסמינר 7. נכון יותר היה לנסח – הפסיכואנליזה היא אתיקה.