לא הכול סמלי

בשנת 1987, פרסמה פסיכואנליטיקאית בשם מאריון מילנר ספר מחקר המכונה "השיגעון המודחק של האדם השפוי: 44 שנים של חקר הפסיכואנליזה". שמעתם עליו? יצא לכם לקרוא אותו? כנראה שלא [גם לי לא טרם כתיבת מאמר זה]. אני לא יודע אם זה הפסד או לא [תצטרכו לקרוא ולהחליט לבד], אבל לעיתים אני פונה אל טקסטים לא-מוכרים [זה מפגש] בכדי ללמוד משהו חדש.

לפעמים זו טעות [צריך להרגיש את זה], וכתבתי לא מעט על עמדתי כלפי המושג לטעות [ולתעות], ועד כמה זה חשוב. אך לפעמים זה צורם במקומות שונים [זה גם מפגש], וכשמצליחים לעשות עם זה משהו [עם הצרימה] זה לא בהכרח חולף, הכאב לפעמים מתחזק, גם אם [או עם] זה בדרך הנכונה. מי אמר שלעשות את הדבר הנכון באופן הנכון [מבחינה סובייקטיבית] זה תהליך נטול כאב? לפעמים חוסר-הנוחות הזו, הקשורה בצרימה או הכאב, חשובה מאוד...

לכן, תרגמתי עבורכם [אם כי בחוסר רצון עמוק ביותר] מקטע קצר מתוך הספר-מחקר הזה, ומאוד לא נוח לי הפעם עם ההחלטה הזו לתרגם. בכל זאת עשיתי זאת [לבחור באי-נוחות], כי יש בכך משהו קריטי עבורי ברגע זה, גם אם בא לי להגיד לכם – "תתמודדו עם האנגלית לבדכם" [אבל כך אי-אפשר לייצר שיח]. זו איננה נחמדות שגרמה לי לתרגם את המקטע הזה, זו עמדה עיקשת הקשורה לכך שצריך לפנות מקום [לוותר על משהו] כדי שאפשר יהיה לדבר. כך שגם עם אי-הנוחות המלווה את הדבר [ואולי כמה קללות עסיסיות שאחסוך מכם], הנה המקטע המתורגם אשר מופיע תחת הכותרת "סידור הכאוס" [1] :

"[...] כתיבת ספר זה [2] הפך לניסיון לגלות, בתוך מגבלותיו של שדה מיוחד, משהו על טבע הכוחות אשר יוצרים סדר מתוך הכאוס. היה זה מחקר הנוגע לגילוי כוח אינטגרטיבי מסוג אחר כלעומת זה הנובע מכל ניסיון, לא משנה מאיזה טבע, להעתיק מודל מאורגן הקיים מראש. אז עלתה השאלה כיצד לדבר על סוג שונה זה של כוח אינטגרציה, האם במובנים של קונספציות מדעיות באופן כללי, או במובנים אשר התפתחו עד כה בשדה הפרטיקולרי של הפסיכואנליזה. כמו כן, השאלה בנוגע לטבע הכוח או הכוחות אשר הפיקו את הציור החופשי הביאה אותי לכדי האבחנה כי השאלה האחרת, זו אשר עמה הספר נפתח, לגבי כיצד פועלת היצירתיות הנפשית, באופן בלתי-נמנע התפצלה לכדי שאלה נוספת; זאת אומרת, כיצד ניתן להבין את אותה יכולת המכונה יצירתיות נפשית, באילו מובנים יש לדבר עליה? בעודי כותבת את הספר, הנחתי כי ידעתי מה הכוונה בכך שכתבתי "יצירתיות נפשית" ולא התקשיתי להגדירה; אך אז, אט אט, גיליתי שאיני יודעת זאת בדיוק. אבל לבסוף, כתוצר של מחקר זה, וגם כתוצר של כתיבת מאמר קליני על אספקטים של התהוות סמלית, מצאתי הגדרה אשר נראתה לי לכל הפחות ככלי שניתן לעבוד עמו: אותה יצירתיות נפשית הינה היכולת ליצור סמל. כך, יצירתיות באומנות היא יצירת סמל לתחושה, ויצירתיות במדע היא יצירה של סמל לידע." [3]

לא אפרש את דבריה של מילנר. תצטרכו לעשות זאת בעצמכם [בין אם תסכימו או לא עם עמדתה]. אבל אני כן הולך להשתמש בתרגום זה כדי להביא פואנטה אחרת, שקשורה באופן מסוים במה שמילנר אומרת כאן.

את המושג "אינטגרציה" אני שומע יותר מידי. במובנים מסוימים, ה-"אינטגרציה" הפכה להיות מילה מקודשת בקליניקה המודרנית, לעיתים תחת מעין תפיסה אוטופית שהעולם עצמו ניתן לאינטגרציה ואחווה קיומית, ולכן גם האדם ונפשו. אינטגרציה זה תהליך חשוב בסיטואציות מסוימות [אשר תמיד ראוי לשאול עליהן "מה עובר פה אינטגרציה", ולא להניח מראש שאנו יודעים]. אבל לעיתים אינטגרציה היא תהליך שיכול להיות הרסני. לא כל שילוב או מיזוג כימי יוביל למזון חדש, חלקם יובילו לפיצוצים. אותו הדבר עובד הפוך, על תהליך של פיצול או ביקוע [וכן, גם שיסוע]. כאשר נבקע אטום יתקבל פיצוץ. כאשר נשסע בחוסר-אחריות, משהו עלול להינזק.

אבל גם הפיצוץ הוא דואלי - יכול להפוך למקור אנרגיה וחיות [למשל, תחנת-כוח אטומית], אך הוא גם יכול להיות לכלי-נשק מסוכן [כדוגמת פצצת האטום]. כך שזו לא רק הפעולה עצמה של אינטגרציה או שיסוע [או עוד עשרות אחרות שלא מדברים עליהן כי... למה?], אלא בעיקר ה-"איך משתמשים בזה", מתי, ומה מוביל את כל הדבר הזה שקוראים לו "אקט" בקליניקה. ולפעמים, ההשלכות או האפקטים של כך, יורגשו או יהיו ניכרים רק ברגע עתידי.

נובע מכך משהו חשוב: לא הכול סמלי.

אומנם מילנר מכוונת ליצירתיות נפשית במובנים של "יצירה מתוך הכאוס", וזה נכון שבשביל לעשות משהו עם הכאוס יש חשיבות בסיסית באינטגרציה מסוימת [שפה היא אינטגרציה, מילים הן אינטגרציה, כל אלו גם סמליים]. אך היהדות יודעת משהו על המילה – היא לא רק סמל [אינטגרציה], היא גם חיתוך בבשר [ממשי]. זאת אומרת, בכדי ליצור סדר במשהו צריך גם לזהות את פעולת החיתוך [מטונימיה, למשל], לא רק את האינטגרציה [מטאפורה, למשל]. וזה נכון שיש ביניהן דמיון מסוים [בעברית שני הדברים מתקיימים במילה], אבל זה לא מתחייב ששני-הדברים יתקיימו באותו האופן כל הזמן, זה תלוי ב-"איך עושים עם זה" [אל תברחו מהשאלה, וזה לא אומר שיש תשובה פשוטה עליה; אם הגעתם לתשובה - כנראה אתם טועים, תנו לעצמכם לתעות בדרך הנכונה].

אם נשמע שאני תאורתי מדי הפעם, או אולי ביקורתי, או אולי "מנותק" [כפי שיש האוהבים לומר עלי], יש לכך סיבה. זו לא סיבה תאורטית, ניסיתי להסביר [אולי גם שמעתם] - לא הכול סמלי [זה אקוויווק].