40 שנה לפטירתו של לאקאן.
בלימודי הביבליותרפיה למדתי שיש כזה דבר העברה לטקסט. אני חושב שזו נקודת מוצא נכונה - אפשר להניח ידע לטקסט, צורות שונות של ידע, אפשר להיקשר ולחוש דברים בנוגע לטקסט, אפשר למקם טקסט כאובייקט במובנים מסוימים, ובוודאי שאפשר לומר שיש העברה למחבר, משורר, סופר או כותב.
אפשר לפשט את זה – ניתן לחוש סוגים שונים של אהבה לאנשים שמעולם לא הכרת [האם אהבה קשורה בלהכיר את האחר? או לזהות משהו באחר?]. באהבה יש משהו מן המוכר, גם אם מן הזר.
ארבעים שנה לאחר מותו של לאקאן, ועדיין יש המכנים עצמם לאקאניאניים. יש בכך משהו מן ההזדהות או מן ההעברה, תלוי במי או במה מדובר. והרי לאקאן, לא פגשנו אותו, לא אני ולא מרבית מאלו המזדהים באמצעות שמו. אותו הדבר נוכל לומר גם לגבי פרויד, כמה פרוידיאניים כיום זכו לפגוש את פרויד? ההיתקלויות שלנו בשם זה, באדם זה, נעשות בעיקר דרך טקסט, לעיתים גם דרך אדם אחר המעיד או מלמד באמצעות הטקסט. טקסט יכול להיות בעל השפעה רבה, אנו יודעים זאת מהקליניקה – לפעמים טקסט אינו רק הטקסט עצמו.
מכתבו של ז'אק-אלן מילר, שהתפרסם כספרון הנושא את הכותרת "מכתב בהיר כיום" [Clear Like Day Letter], הגיע אלי בדואר לפני זמן מה. הוא פורסם בשנת 2001, עשרים שנה לאחר פטירתו של לאקאן [הוא נפטר בשנת 1981], מאז עברו עוד עשרים שנה נוספות עד שנה זו [2021]. לפני כמה ימים, סיימתי את קריאת מכתבו זה של מילר [זו הייתה חוויה מוזרה למדי], נסיבות פרסומו של המכתב [גם אם משהו מהן מובן לי באופן עמום] אינן מאוד ברורות עבורי.[1] אני מבין כי מדובר בעניין פוליטי [נפוץ אצל מילר לקריאתי], בוויכוח מהותי [אולי אפילו הכרזת מלחמה...?], אשר ככל הנראה היו מהותיים [לדידו של מילר, וכנראה גם מסיבות אחרות] לפסיכואנליזה בצרפת של אותן השנים. אתייחס לכך מעט, כמיטב יכולתי, אך בעיקר לכך שמילר קושר את מכתבו ב-20 שנה לפטירתו של לאקאן, ולכן מעניין אותי יותר מה מילר כותב על לאקאן. חלק מהדברים יפיפיים, חלקם מערערים, וטוב שכך לטעמי [לפעמים חשוב שקריאה תהיה מערערת].
"לוסיל בת שלוש שנים; היא רצה על החוף לפני סבה. "יש לך חור במכנס," אומר הזקן."לא," משיבה הילדה.
"אבל זה נכון."
"לא," היא חוזרת, דמעות זולגות מעיניה. היא בוכה בזעם, לא מאומללות.
מי צודק, הסב או הילדה? הוא מציין את המקרה, על פי הנוסחה של ויטגינשטיין ב'טרקטטוס'. היא, היא יודעת רק את נוסחת ההנאה. היא חייבת לדבוק בה. היא תגדל כאשר היא תקבל את זה שיש לה חור במכנס כאשר מישהו אומר לה כך.
עם זאת, איזה שד אחז בסבה למסור לה מידע זה? [...] לאקאן, כמו לוסיל, תמיד תר אחר האיווי במקום מחבואו, והוא ידע כיצד לחלצו מתוך האליבי אשר בו היה לכוד. אך אל תטעו, הפתי אשר הולך שולל באירוע זה היה אני, אשר שלוותי הופרה בשל דמעותיה של לוסיל, אשר לא היססה לנצל את יתרונה. ללא ספק אמרתי אמת, אך היא הייתה בתוך האמת.
ההצהרה לא עניינה את לוסיל, היא הקשיבה לאיווי הנארג במילים [...] לאקאן היה מישהו כמו לוסיל. כמוה, הוא הקשיב והגיב "במשלב האיווי". אצלה זה אפקט של גאונה בת שלוש, אצלו תוצאה של משמעת נחושה."
במכתבו מילר אינו חוסך ביקורת כלפי לאקאן [גם אם לעיתים, כמו במקטע זה, מאוזנת במידת מה בכך שהוא מזהה דבר מה על מעורבותו]. במובן מסוים, מילר אינו רק מבקר את לאקאן, אלא אפילו סותר אותו [בסגנונו שלו]. קצת כמו ויכוח בין בן ואב [אפרופו העברה], כאשר הבן מנסה להוכיח את האב על טעותו, אך בו-זמנית שבוי בדיאלקטיקה שהוא עצמו יוצרה. דוגמה ממחישה יותר אביא בהמשך.
על נחישותו של לאקאן, אשר לעיתים נראה כחורגת גבולות [כפי שמילר מדגים כאן בעדינות, ובהמשך המכתב ביתר חריפות], על "דרישותיו" מאחרים, על העמדה הנעוצה איתן "במשלב האיווי" אשר, כפי שמעיד מילר, הינה תוצאה של "משמעת נחושה" [בלעז – discipline], אלו מעידים משהו על הסופר-אגו, זה נכון, אך לא רק – יש גם את הדגש החריף על עבודה הקשורה באיווי. אני מזהה משהו משהו מזה גם אצל פרויד, בסגנון אחר, אולי מעודן יותר, שונה.
אפשר ללמוד מכך משהו, לא חייבים להישאר במשלב הפיוטי-היסטורי: יש בכך מן העמדה האנליטית, לא רק בהכוונה ["משלב האיווי" למשל], אלא גם בהתעקשות לקדם ולייצר עוד עבודה במשלב האנליטי [המופנית כלפי חוץ ופנים].
אחד הדברים היפים לטעמי באנקדוטה הזו היא שמילר מצליח לקרוא ולכתוב גם את היותו "הולך שולל", אומנם [לכאורה] המיקוד הוא בלוסיל, אך למעשה מופנה הזרקור גם כלפי לאקאן [באופן אחר]. מילר מולך שולל "באירוע הזה", בין לוסיל ולאקאן. מולך שולל - יש בזה מן ההעברה.
כאשר קוראים טקסט - אפילו אם הוא "ביוגרפי", "אוטוביוגרפי", "דוקומנטרי", וכו' [קטגוריות שהיינו מדמיינים שהן "אובייקטיביות"] – איננו קוראים עובדות אובייקטיביות או ביוגרפיות גרידא [או בכלל]. הקורא את הטקסט מולך שולל אם אינו קורא את מעורבותו בקריאה.
אנקדוטה נוספת, בנוגע לנידויו של לאקאן.
השנה אני משתתף בקבוצת קריאה אשר מתמקדת בטקסט המופתי של פרויד הפרויקט לצד סמינר 11 של לאקאן. את הפרויקט פרויד ניסה להשמיד, סמינר 11 נמסר לאחר נידויו של לאקאן. שני טקסטים שהסטטוס שלהם קשור בהדרה, גם אם באופנים אחרים.
סיפור הנידוי של לאקאן תמיד סקרן אותי, לא רק בשל התעניינותי בהיסטוריה של הפסיכואנליזה [אשר אני מניח שקל לקרוא בדברים שאני כותב], אלא גם בשל היות האירוע הזה כל כך ביזארי, ומצד שני לרוב מדובר אודותיו כ"ברור מאליו", עד שאין דבר ברור מאליו עבורי בנסיבות אירוע זה.
אני לא מבין את הקפיצה [מלשון דילוג, פסיחה] בהחלטת החברה הפסיכואנליטית דאז לנדות את לאקאן, כאילו מדובר במפגשים הקצרים [זה "כאילו" מאוד רציני...]. הבעייתיות עם "המפגשים הקצרים", הביקורת בעניין זה, יש בה משהו כל כך רדוד, בימינו היא גם פעמים רבות מוגשת על מן מצע קפיטליסטי מוגחך [אפילו בתור אידיאולוגיה קפיטליסטית], ואפילו באותה העת מה שנכתב כ"נגד" היה כל כך שטחי וסר טעם, עד כי קשה לי להאמין שמה שמדובר בו הוא עניין "טכני" שכזה [ונניח, אז אפשר לנדות את הגישה, מדוע לנדות את האדם? שאלה]. בכל מקרה, זו קפיצה לא ברורה, ועושה רושם בעיני שזה רק "תירוץ".
חשוב להבין שלאקאן לא היה רק "עוד אחד מהחברה הפסיכואנליטית" בצרפת דאז, הוא היה דמות מפתח. הוא היה מבין היחידים ששרדו את מלחמת העולם השנייה על תקן חבר בחברה הפסיכואנליטית, על תקן מורה אשר קטף מחמאות והוקרה מהחברה, שלא לדבר על היותו אנליטיקאי ומדריך המתפקד להכשרת אנליטיקאים אשר נחשב למכובד במעמד בכיר. למעשה [וכתבתי על כך בעבר], הוא היה אחד מתוך 8 חברים בלבד [!]. אומנם בעת הנידוי עברו כמה שנים טובות מאז מלחמת העולם השנייה, אך אני בספק אם במהלך השנים הללו מעמדו של לאקאן הלך ופחת, שכן העדויות מוכיחות בדיוק ההפך - לאקאן רק הפך יותר ויותר מכובד ותפס מקום מרכזי וחשוב בקרב החברה הפסיכואנליטית. לתלות את הסבר הנידוי בפיתוח פרקטיקה אשר שונה מהנורמה המקובלת, אף אם חריגה – שלא לדבר על חלק מהפרקטיקות שהיו נפוצות וידועות ללא שום קשר ללאקאן, במקביל לכך, ואפילו לאחר מכן, אשר חלקן היו באמת מטרידות באופן הרבה יותר מהותי – יש בכך אבסורד.
יתרה על כך, אם קוראים קצת מעבר, מסתבר שמחוץ לחוג הצרפתי דאז [וגם מחוץ לחוג הצרפתי המצומצם של החברה הפסיכואנליטית עצמה], רעיון הפגישות הקצרות של לאקאן התקבל במידת סקרנות והתעניינות יותר מאשר בחשדנות ותוקפנות [במיוחד בהתחשב בכך שהבסיס לכך, גם מבחינה פרקטית, לפחות לטענתי, היה ויושם עוד לפני לאקאן, פשוט לא בתור משנה סדורה]. יש לכך לא מעט עדויות, התכתבויות, וכדו' [אולי יום אחד אכתוב על כך יותר לעומק]. בכל מקרה, ה"תירוץ" הזה לנידויו של לאקאן - זה מתמיה, לכל הפחות. לטעמי, ההסבר אינו נעוץ ב"תירוץ" טכני כזה או אחר, נראה כי מדובר במשהו הרבה יותר מהותי, ומילר ממקם זאת במשלב הפוליטי [ועושה רושם שיש דברים בגו'].
הנה מעט ממה שכותב מילר:
"לסיכום, [בהשוואה למקרים אחרים של נידוי שמילר מפרט] הנידוי של לאקאן בשנת 1963 היה אירוע חמור הרבה יותר, סנקציה ללא תקדים.שפינוזה היה בן 24 כאשר הוא חטף את המכה. הוא החל לעבוד על קריירה כסוחר אשר בקושי פרחה והוא הורחק מקבוצה אשר בינו לבינה היה מעט מאוד.
לאקאן, לעומת זאת, היה בן 62. הוא מסר 10 סמינרים, פרסם את כלל הטקסטים אשר פורסמו ב"כתבים" [2] למעט שלושת האחרונים [...] הוא היה אחד מעמודי התווך של הקהילה האנליטית בצרפת, הכשיר אינספור פרקטיקנים, עם אינספור תלמידים. המנדים רצו לפגוע, להרוס את הפוזיציה שלו.
הקהילה האנליטית הייתה עבור לאקאן המרחב הטבעי שלו, משפחתו הרוחנית, המיליה המקצועי שלו. הוא לא פרסם ספר אחד מאז התזה שלו בפסיכיאטריה משנת 1932. בגדול, הציבור כמעט ולא הכיר את שמו. הייתי תלמיד בית ספר, תולעת-ספרים, ונתקלתי בשמו רק פעם אחת לפני ה-אקול נורמל, בעלון של ז'אן-פרנסואה רבל, Pourquoi des philosophes?, אשר בו הוא [לאקאן] הושם ללעג. אני זוכר שצחקתי בקול."
אני יכול להעיד שבהתקלות הראשונה שלי בפרויד, לא דרך קריאה בכתביו אלא דרך השמתו ללעג בפי מורים ומרצים שונים בקורסי פסיכולוגיה כאלו ואחרים [דבר נפוץ אף בימינו], בהתקלות זו היה רבות מן המופרך והמגוחך. אני לא חושב שצחקתי בקול, אך בהחלט פיתחתי סלידה כלפי פרויד ו"התאוריות המגוחכות שלו". היום אני מבין שמה שסלדתי ממנו אינו פרויד [והתאוריות המגוחכות לא היו שלו], סלדתי ממה שנאמר אודותיו מבלי לקרוא אותו [כפל לשון, אך היה עלי לקרוא כדי להבין]. קל להפוך את האחר למושא לעג, קשה יותר לקרוא. קל לפתח תאוריות מגוחכות, קשה יותר להתמודד עם מה שנתקלים בו.
אני מודה שאת האנקדוטה הבאה, והאחרונה לפעם זו, התלבטתי אם לכלול.
מבין שלושת המקטעים שבחרתי, זה המקטע הצורם ביותר. לא נעם לי לקרוא אותו, התלבטתי לא מעט לגבי איך לתרגם אותו, ולבסוף רציתי למחוק אותו במן ביטול שכזה – 'מי שרוצה שיילך ויקרא בעצמו' [ואולי זה לא רעיון כזה רע, ללכת ולקרוא בעצמך]. בדיוק מאחר והנטייה שלי הייתה לא לפרסם את זה, התחוור לי שאולי זו סיבה מעולה לעשות עם זה עבודה, ולכן גם להביא משהו מזה כאן.
הבעייתיות בעיני עם המקטע הבא היא שבקלות אפשר להוציא אותו מקונטקסט, לעשות בו שימוש באופן אשר אינו הולם. בעיני, אחת הבעיות עם התרבות של ימינו היא המקום הנערץ שמקבלים הצנזורה, ההשתקה, הציטוטים כעובדה מוכיחה [על פני קריאה], ועוד כהנה וכהנה. לעיתים מעדיפים את הסנסציה על פני העבודה [אשר כחלק ממנה נדרש לשאת], את הפופיסטי על פני היצירה [אשר מצריכה עבודה עם המתרחש בתוכך], את ההתענגות העודפת על פני האובייקט שארית [והרי האובייקט לעיתים "מפריע", פרויד נתן בו גם דזגנציה של "המאיים לפגוע"].
מילר מעלה שאלה במכתבו, אשר אני חושב שחשוב לשאול אותה [אך כנראה מסיבות קצת שונות מאלו של מילר] -
"בואו נחשוב על כך: האם מישהו היה הולך אחר לאקאן אלו היה מבין אותו?"
תחילה, אני חושב שזו שאלה אשר מנוסחת באופן גרוע, במיוחד כשהיא מוצאת מן הקונטקסט. זו שאלה גרועה כי מילר מתמקד כאן ב-"להבין את לאקאן", כאילו שמדובר ב-"להבין אדם אחר". זו הכוונה לא מוצלחת לטעמי. איננו מבינים אחרים יותר מאשר אנו מדמיינים שאנו מבינים אותם, גם אם אפשר להבין משהו אודותם. אני חושב שה'דמיון' [והעברית מלמדת – ב"נדמה" מדובר ב"דומה"] אינו מלמד כל כך אודות האחר, כמו שהוא מלמד אודותינו [אני מדמיין, דומה לי]. אך אנו מאמינים לדמיון, זאת אומרת למשהו מן המיטונימיה הזו, וזו אמונה הקשורה בצורות שונות של העברה.
אך למרות הניסוח, מילר מכוון לשאלה שהיא באמת מהותית לטעמי: לקרוא לאקאן זו משימה לא פשוטה [צריך לקרוא בנחישות, במאמץ, זו עבודה], והוא ללא ספק מתנסח ומשתמש בסגנון לא פשוט. אך מי אמר ש"להבין" זו הפואנטה? [יש כאלו המאדירים "הבנה", יש בזה מן האוטופי] מי אמר שזה החלק החשוב? [יש כאלו שמחשיבים את ה"הבנה" על פני ה"אי-הבנה", מבלי לקבל את מה שאינו מובן, לך, אצל האחר]. אני חושב שלצד החכמה בהוראתו [ואני אכן קורא בה מן החכמה], לאקאן גם שם דגש על דברים אחרים [על האחר] אשר קשורים בסגנון, בפרקטיקה, ב-'איך'. האופן שהוא עושה זאת - זה לא ידע שמוסרים בפורמט ברור, זה משהו שנחווה. הסגנון של לאקאן ממחיש משהו לגבי מהות הפסיכואנליזה.
למשל, יש בסגנונו פואטיקה. לאקאן מדבר בסגנון פואטי [וישנם ניסיונות רבים לשטח את דיבורו של לאקאן, הוא קשה מאוד לתרגום מסיבה טובה]. אפשר לזהות בדיבורו פעולות פואטיות אשר מפעילות, דוחפות, חותכות – ממש כמו שירה – ויוצרות הנעה לעבודה [אנליטית]. ישנם כאלו אשר עבורם דיבורו, כתיבתו, בלתי נסבלים. פעמים רבות בהן נתקלים בניסוח המרמז על "זה בלתי נסבל", סביר להניח שמדובר במשהו מן המשלב של האובייקט [אפרופו העברה]. הטקסט של לאקאן במובנים מסוימים קשור בהיתקלות במשהו מן האובייקט [לא רק; ואפשר לומר אותו הדבר בנוגע לטקסטים של פרויד]. המתווה בו לאקאן הלך, ללא ספק, אין זה מתאים לכל אחד.
אגב, באופן מוזר שכזה, אני חושב שלאקאן היה דווקא מאוד בהיר [ללא ספק לעומת כתיבתו של פרויד, אשר הרבה יותר מורכבת]. אני מוצא את ההוראה שלו הרבה יותר ברורה ומדויקת מאשר את זו של ויניקוט, ביון, שלא לדבר על מלאני קליין או פרנצי. זה לא מוריד מערכם וחשיבותם של אחרים [ובטח שלא מעבודתם], אך לטעמי לאקאן כיוון בצורה הרבה יותר מדויקת, נחושה וביקורתית [מלשון critical thinking], ולבסוף, בזכות כך, גם הרבה יותר בהיר לקריאה [בהיר אך עדיין מורכב]. זאת אומרת, למי שמוכן באמת לעבוד עם הטקסט, ולא רק לעלעל במהירות ולהתחמק מההיתקלויות בקריאה. אך גם חשוב לזכור את הסטטוס של הטקסט, לאקאן מדבר בהרצאות, זה סטטוס טקסט אחר מאשר מאמר.
מילר ממשיך -
"ז'אן-קלוד מילנר שאל פעם בעצב בנוגע לקללה הרובצת על כתפי דורנו. מדוע הפסקנו להמר על עצמנו?"
אני חושב שהשאלה הזו, שמילר מייחס למילנר, היא שאלה מדהימה. אני גם חושב שהיא תקפה לימינו, לדורנו, לתרבותנו, לא פחות [ואולי אף יותר] מאשר בזמן כתיבת המכתב של מילר.
מילר מוליך את הדיון אל עבר תרבות צרפת, ההיסטוריה של המהפכה, ההפיכה... אבל אני חושב שזו שאלה אתית, יותר מאשר פוליטית או תרבותית. ואז חוזר אל לאקאן:
"לדבר על הפסיכואנליזה [באופן נגיש לכולם], זה לא היה מהותי עבורו [עבור לאקאן]. לחצתי עליו שיעשה כן, עבור תכנית הטלוויזיה היחידה שהוקדשה לו בשנת השמונים לחייו. הוא ניסה; הוא נכשל [...] הרעיון שלי, לדבר על מנת להיות מובן, את זה הוא תרגם באופן הבא: "לדבר כך שאידיוטים יבינו אותי.""סלח לי, דוקטור, אני יודע היטב שאתה לא פרוגרסיבי, לא יותר מאשר פרויד היה, אבל איני רואה כיצד ניתן להוביל את המאבק על הנאורות כאשר אתה מושם ללעג על ידי הציבור."
שני המשפטים האחרונים הללו, הם שני משפטים אשר מהם סלדתי. קודם כל, צריך לזכור, זהו טקסט שכתב מילר, ולמיטב הבנתי זה אינו ציטוט של לאקאן [אך מושם בפיו]. גם אם כן, אנחנו קוראים כאן את מילר יותר מאשר את לאקאן, ואת לאקאן אנחנו קוראים כאן דרך מילר. זה חשוב.
במקטע הזה, עושה רושם בעיני, שמילר שוב בעמדת המתווכח עם לאקאן, ועל רקע המכתב... אני חושב ששוב, זה יותר קשור למילר מאשר ללאקאן. האם לאקאן נזרק מהחברה הפסיכואנליטית כי הוא היה "לא מובן"? אני בספק [ניסיתם לקרוא טקסטים של החברה הפסיכואנליטית הצרפתית דאז? בהרבה מהם לא תמצאו "מובן", גם אם הם מאוד "ידידותיים" לקורא], ואני חושב שגם מילר העיד שלא בכך מדובר בדיוק. האם לאקאן "נכשל" כי הוא היה "לא מובן"? אני לא יודע איך אפשר לומר את זה, בהתחשב בקליניקה המרשימה שהייתה ללאקאן, קריירת ההוראה המרתקת והענפה, אינספור ממשיכי דרכו, אינספור קולגות מתחומים שונים על כלל הקשת האינטלקטואלית והתרבותית, ועצם העובדה שאנו קוראים לעצמנו עד היום לאקאניאניים. האם זה מלמד אותנו שלהיות "מובנים" זו הפואנטה? האם "האדם מחפש מובנות" [תודה לך פרנקל]?
ללא ספק, למילר הייתה תרומה משמעותית לקריירה של לאקאן, לפסיכואנליזה הלאקאניאנית [אשר עם הזמן אני יותר ויותר חושב שהיא יותר פרוידיאנית ממה שמוכנים לקרוא]. אני לא יודע מה מילר היה אומר בימינו על לאקאן בהקשר הזה, על המכתב שכתב, על הקונטקסט בו הוא נכתב... אך אלו היה לאקאן מדבר אחרת, "מובן" יותר, "פשוט יותר" או "קל ונגיש יותר", סביר להניח שהוא לא היה לאקאן. ישנם דברים אשר אינם תלויים רק [או אפילו בכלל] ב"מובן", ואולי אפילו חשובים יותר. כאשר אנו נותנים קדימות לפוליטי [ואפשר אף להוסיף שכיום, למצער, התרבות רצה בזרועות פתוחות אל עבר הפוליטיקלי קורקט], על פני הפואטי [ועל כן גם על פני האמנות], אנחנו גם זונחים משהו מהותי באנושיות [והמושג Humanities קשור בכך]: אפשר לעשות דברים רבים עם ההתענגות, אך לטעמי לשם כך צריך ללמוד משהו על פואטיקה.
אם נסכים לקבל שישנו דבר כזה המכונה "העברה", אזי אפשר להגיע בקלות רבה להסיק – יש מעבר למובן. זה קשור בגילוי המרעיש של פרויד, בלא-מודע. גם פרויד וגם לאקאן נתנו מקום מהותי למשוררים, סופרים, ציירים, פסלים, אמנים מכול קשת היצירה אשר לגביהם לאקאן אמר שהם מקדימים את הפסיכואנליטיקאי [לא הפוליטיקאי, האמן]. באמנות רב הלא-מובן על המובן.
אסיים עם דברי לאקאן, מסמינר 20:
"...מה שנכתב אינו מושם להבנה. משום כך אינכם מחויבים להבין את כתביי. אם אינכם מבינים אותם, אדרבה – זה יספק לכם הזדמנות להסביר אותם."
40 שנה לפטירתו של לאקאן, ועדיין איננו מבינים, וטוב שכך.
----
[1]
ניסיתי קצת לחפש על נסיבות כתיבת המכתב, אך מה שמצאתי היה עמום באותה המידה. גם בדבריו של מילר במקומות אחרים. אם למישהו יש מעט יותר קונטקסט ורקע, ויודע לפרט קצת יותר, אשמח לשמוע.
[2]
אנקדוטה קטנה ומעניינת, שפורסמה ב-New York Times בכתבה על פטירתו של לאקאן, ב-11.9.81:
"In 1966, his first major book, ''Ecrits,'' a collection of his articles and lectures, was an instant success in spite of the fact that his writing is often obscure and many of his theories difficult even for him to explain. Even so, 10,000 copies were sold in a month. A new volume, the fifth in his series called ''Seminaires,'' is scheduled to be published this year. It deals with psychoses."
כיתובית לזכרו של לאקאן ב-
5 rue de Lille, Paris 7
התמונה מתוך:
"A Sacrifice" by Leon Davent (1540-56)
מה אפשר לומר אודות אדם שמעולם לא פגשת? על מקצוע בלתי אפשרי? על הפסיכואנליזה אחרי ובעקבות לאקאן? ניגשתי למכתב של ז'אק-אלן מילר שנכתב 20 שנה לפטירתו של לאקאן, כדי לחלץ דבר מה על לאקאן, על המונח "לאקאניאני" ועל הפסיכואנליזה בימינו.
הנגשת אתר האינטרנט שלנו לאוכלוסיות עם מוגבלויות הינה חשובה עבורנו, ולכן התקנו רכיב נגישות ייעודי באתר זה בכדי לאפשר לכלל האוכלוסיה לגלוש באתר.
למרות מאמצנו הרבים להנגיש את כלל האתר שלנו, יתכן ולחלק מהגולשים גלישה באתר זה לא תהיה אופטימלית. נשמח אם תצרו עימנו קשר במקרה זה.
רכיב נגישות מתקדם זה נבנה למערכת וורדפרס (Wordpress), על-ידי Webion - בניית אתרים.
ניתן להוריד רכיב נגישות זה בחינם באתרנו, ומומלץ להשתמש בו בתהליך בניית אתרים לעסקים.