"הלבבות שכחו ריש"

בשעת לילה מאוחרת, אני עובר על טקסטים ישנים [מאמרים, פרסומים, ספרים] ולא רואה בהם רק מילים, או אנקדוטות, כי אם שפה אחרת [כל טקסט שפה משלו]. מהדהד בראשי שירו של אבן גבירול "רביבי דמעך היו רסיסים" - כמה יפה היא שירתו, כמה שכוחה. איעזר באבן גבירול ושירו, זאת אומרת – דבריו, אשר מונחים כתוב לקורא:

"הלבבות שכחו ריש / ושמחו בם כשמחה בנכסים,
וגם שטו ועטו בתלאות / והיו על כנף רוח עמוסים."

אני כותב את הבלוג הזה, בין השאר, כדי לתת מקום לשפות אחרות, גם אם כולן נושקות לשפה נפוצה כמו עברית. 'שפה נפוצה', יצטרך להינתן דבר בעניין זה – מהי שפה נפוצה? מה נפוץ בה? אם יש בה מן הנפוץ, אולי יהא זה קשור בחוק [חוקי השפה, למשל]. אולי אפשר לומר, כי יש בינינו, הנוטים לשכוח את חשיבותו של הסמלי. יש האומרים – "איווי, איווי בלבד." יש האומרים, על כל סמלי, "פנטזמתי." יש המדגישים את הדמיוני על פני הסמלי [חלקם קוראים לכך ממשי]. אך כל אלו הן אמירות, מלשון דברים נאמרים, וכל אמירה כזו, זו במסגרת פולמוס בקהילה, אינה רק בלבדית [הרמטית], אלא גם מונחת לאחר [גדול או קטן] לקריאה עם הנחה – "את דבריי יכול אחר לקרוא", לעיתים "לשמוע", פעמים "להבין". כך או כך, מעורב בכך הסמלי.

לאקאן אמר [ואנו עדיין קוראים], "מתאווים עם הדיבר [החוק]" (סמינר 10), וגם "האב, שם האב, מתחזק את מבנה האיווי על ידי מבנה החוק" (סמינר 11), במילים אחרות, לאורך כל הוראתו באופנים שונים, לאקאן מקביל [מלשון קבלה] בין החוק והאיווי [ולעיתים אף אומר כי היינו-הך הם]. אם נבחר באפשרות 'אין סמלי' [במודע או לא, אם כי יש לזכור כי "לא" אינו קיים בלא מודע], אזי נבחר באפשרות 'אין איווי', "ושמחו בם כשמחה בנכסים". אין איווי ללא חוק. זוהי אינה אנקדוטה, אולי זו אקסיומה, בשל מעורבותו של הדחף באקסיומה [התחילית ag- משמעה "לדחוף, להניע"], כך או כך, זהו היסק לוגי.

מהו סמלי? מהו דמיוני? מהו ממשי? זו קצת בדיחה [מלשון witz], שאלת השאלות הללו כאן. יש בכך "מה", וגם "הוא" [מהו], ולא יכולנו לאבחן בין לבין, לקטלג, לולא היה "הוא" לחוק של אבחנה [מהו]. ההפרדה הזו – סמלי, דמיוני, ממשי – מתחילה מכך שאנו יכולים לייצר הפרדה, גם אם יש שיתעקשו שזו תאורטית, ככל שתהא, זאת אומרת – סמלית, גם אם היא נושקת למעבר לסמלי. אנו חותכים בין משלבים, גם אם אין ביניהם חיתוך "טבעי", על מנת שנוכל לפעול, על מנת שנוכל לדבר [פעולה הקשורה בחיתוך] באופן המייצר אבחנה [בניגוד, "והיו על כנף רוח עמוסים"].

שאלות מן הסוג הזה, שהעליתי, במובן מסוים לא ניתנות לדיון שאינו תיאורטי אם לא נוסיף אמירה קטנה – 'במקרה כלשהו', או 'עבור אדם כלשהו'. האם דבר-מה מתפקד כך או אחרת [עבור אדם מסוים]? התשובה תהיה באותו אדם, באפקטים, בתגובה [פרויד לעיתים בחר reaction-formation, מונח מסקרן לכשעצמו], זאת אומרת – עבור כל אחד זה שונה. הסמלי, אם מניחים למשלב זה חשיבות [וללא סמלי אין סוף אנליזה, אמר לאקאן עצמו], מגולם כגבולות או כחוקים המיועדים לרקום [באופן אבסורדי, יש בכך מן האב-סוֹרֵד] קהילה, אם נבחר להתייחס אל כך כקהילה, זאת אומרת - קבוצה עם פונקציונליות מסוימת [שהרי תתכן קבוצה המוגדרת על בסיס איכותני בלבד].

קבוצה המורכבת אחד אחד [הקראתם? אולי קל מידי לא לקרוא זאת בשפות לועזיות], העברית מניחה את הפונקציה בניסוח. מדוע אנו כל כך להוטים להתעלם מכך שהסמלי מעורב כבר בניסוח? ניסוח, מושג בעל פונקציה מתמטית, הנו תמיד ניסוח חוק [כזה המגלם אב-סורדיות], שכן אותה קבוצה, אשר עדיף שנכנה אותה קהילה, היא רשת קלועה, מעשה סוֹרֵד, קשרים קשרים. סוֹרֵד הוא מונח המתייחס לקליעה, או קשירה, של רשת. זוהי רשת אשר אינה נטולת חוק [סדר], גם אם חוק זה מנוסח כפרופוזיציות ['אל עבר פוזיציה'; אך גם מעבר לכך, לקהילה יש תקנון]. ניסוח זה, יהא מתמטי או לוגי בוודאי אינו נטול שפה, הוא אב-סורד המכונן אפשרות.

ניסוח, הגדרה, פרופוזיציה - להתעלם מכך זו כבר אבסורדיות. מהי הפונקציונליות של קהילה? שוב אנו נוטים להיות מולכים שולל אחר הלעז, נתמקד בעברית בל "ישכחו לבבות ריש". מה עושה קהילה אחד אחד, מלבד הבלבדי, זאת אומרת מלבד אחריותו של אחד על עצמו [במסלולו, באנליזה, וכו']? ניתן לנסח מהיבט אחר - מה הופך קהילה לקהילה? מדוע לא לשאול זאת כך. בעברית התשובה פשוטה, קהילה היא קהל. זו הפונקציה של קהילה – להתקהל כקהל. התקהלות זו אינה ללא חוק. מדוע קל כל כך לשכוח - ללא חוק אין קהל.

קהל אינו אוסף סתמי של אנשים המתכנסים יחד. בקהילה הקהל הנו עדה, מלשון עדים, אשר נועדו [גם התכנסו] להיות בנוכחותו של עד המעיד אודות [קרי, קהל תפקידו להקשיב, לשמוע, לצפות, וכו']. גם במחזה, קהל הוא על תקן עד – עדים למתרחש על הבמה. הקהל הוא פונקציה באותה עדות נמסרת, הוא יכול לפעול, להיות מופעל, להגיב, לשאול, למחוא כפיים וכדומה – אך הבסיס לאותה התקהלות קשורה בקולו [קהל-קול] של האדם המוסר [ובאותו רגע גם מוסר מן הקולקטיב] [המילה 'קהל' נגזרת מן האכדית quulu, קול]. במילים אחרות, לתת מקום לקולו של אחד [גם אם אחדים] הפונה ומופנה לקהל, זוהי הפונקציה של קהילה. ואיך יתאפשר כדבר ללא חוק? קרי, חוק שהוא מן האב-סורד, אשר מאפשר [החוק מאפשר] קליעה של קהילה כרשת המורכבת חוט חוט, אחד אחד, אשר כל אחד מהם מוזמן למסור עם קולו בפני הקהל? לשם כך, למען תהיה התארגנות [organ-ization] שכזו, המאפשרת הגחה של קול, חשוב שיהיה חוק שהוא אב-סורד. חשוב שיהיה סמלי. בלי זה, גם לקהילה אין איווי.