הספד לאנדרה ז'יד

"מת א. ז'יד, שניפץ הרבה אלילים ולא בנה אפילו בית מקדש אחד"

כך מתחילה הספדתו של אנדרה ז'יד על ידי אחד המכונה ב.י., בכרך השני של אורלוגין: במה לדברי ספרות, בעריכת א. שלונסקי, אי שם באפריל 1951. למה יש לי את הכרך הזה? טוב, התשובה פשוטה - שם הודפס לראשונה "מקור עברי בסוחר מוונציה" של שינפלד, אבל זה לא במוקד העניין, מאחר וגיליתי הספד זה של ז'יד והוא כתוב מעניין, אז אני ממשיך.

"הופעתו חלה בתקופה שבה המתיחות בין המציאות לבין בבואתה גברה תגבורת אנושה ומבשרת-שואה. הפסיכולוגיה המודרנית הפנימה והעמיקה את פנסה הבולש בנפשו של אדם, והפסיכואנליזה הסבה את הדעת אל הירכתיים, אל חלל הפנים של חיי הנפש, אל דמויות שנתבדו ואל פעולות התת-ידע שבחיים. בספרות ממש שלטה הארטיסטיקה, ואת ההצלה חיפשו מתנגדי הנאטוראליזם לא בכוח התוכן אלא בכוח הצורה. וכך היו המלה יפת-הצליל, שלא הבטיחה מאומה, המאורע חסר-הצבע שלא הפעימו הרצון לשנות את פני הדברים אשר ניטלה מהם ההבעה הרוחנית."

בום. מיק דרופ. דממה באולם. מעניין מה היה הכותב כותב בימינו... ממשיכים.

"הצלחתו העולמית של "בשפל" למ. גורקי סימלה במידת-מה את חילוף המשמרות שחל אז לא רק בספרות. שכבות הדלות גילו את עצמן: מתוך חיוב החיים, סבלותיו ופשטות חייו, בא הפרולטריון לכלל תודעת כוחו הקולקטיבי הפורץ, והמצטעצעים ב"ארטיסטיקה בלבד" נזדעזעו. מעתה עדים אנו למאמצם של היוצרים להיזדקק ל"שינוי הערכין" - מושג שהיה לאופנת הזמן. באנגליה של הימים ההם פועלים בכיוון זה ב. שאו, ה.ג. וולס, ג. גאלסורתי; בגרמניה - ת. מאן, ה. הסה, ה. הופמנסתאל; ובצרפת - א. ז'יד, ר. רולאן ועוד. בפעולה הספרותית הזאת בפרוס מלחמת העולם הראשונה הנך חש בפועל ממש את אי-השקט הגובר אצל שבעי-התרבות, שבגודל שביעתם גודל עיפותם, המרגישים ברבם את סימני גוויעתם המתקרבת, ומחוצה להם - את הסכנה המתאיימת עליהם מחמת חילופי המשמרות: אשר על גן הם מתבוננים בעבר בתוגה חרישית וכביכול אצים לסכם את שפע העושר של תרבותם, תרבותם המערבית, מחמת הדאגה לסובסטאנציה של 'ההומניזם המערבי', הצפוי אלי סכנות מפני "השפל". משבר זה, משבר הרוח האירופית, הוא הנותן אותות סוערים ביצירתו של א. ז'יד. ומותר לומר, שהוא מן היחידים, שטיפול בבעיות המשבר בעקיבות בלתי נרתעת."

עכשיו מתחילים להתכנס אל הפואנטה של המלין על אינסוף תארי האסטטיקה והכבש הספרותי. נו שוין, מבקר הספרות ומבקר התרבות - האם שונים הם? זו שאלה מאוד קריטית בעיני. מאחר ויאקובסון הוכיח שהבלשן יכול לתרום תרומת-חיים לפסיכולוגיה, אין ספק שההדרה של תחומים מן אלו זה מזה יש בה מן הספק. בכל זאת, אם יש נחלצת מסקנה קטנה מן הכתוב, הרי היא זו - המערב חש בנפילתו במלחמות עבר, פלא שאנו חשים בנפילתנו בישראל עתה? התרבות נופלת בעת מלחמה, יש להעיז ולעבוד עם שיירי האנושיות, על מנת להחיותה.

"הכרתו את התאבנות הרוח האירופית ותשליבי הרעיונות הדוגמאטיים והשמרניים, ששררו בבתי האולפן ובשיטות החקירה וההוראה, שכבר בהן נמצא זרע המוות לכל פיתוח חופשי של אמנויות ומדעים, - הכרה זו הביאתו לעמוד בשורה הראשונה של הלוחמים לשינוי הרוח באירופה, כדי לתת לה את התווים הראשונים למחשב חופשי, ומתוך זלזול גמור ביראת-הכבוד המתמדת, בת המסורתיות הקופאה, עשה את ערכי העבר לנקודת-מוצא של התפתחות מודרנית."

אי אפשר שלא לקרוא את הדהודיו של יאקובסון במאמרו על הדומיננטה, או את הדיוק בנוגע לתהליכי התפתחות החברה של דה סוסייר. הפסיכואנליזה, גם היא אינה נעדרת מהקריאה הזו, פרויד במאמריו על התרבות בוודאי מעיד על גישות מעין זו, ואת דבריו של לאקאן על ז'יד... טוב, אשאיר לכם לקרוא, ונמשיך כעת.

"מן המורגלות הוא לזהות את תורת ניצ'שה [חייב להעיר שעכשיו אני קורא אחרת את השם נֶצ'י נֶצ', אם כי אין קשר ודאי] על הטוב והרע זהות גמורה עם תורתו של א. ז'יד - ולא היא. אמנם בכל יצירותיו מוצאים אנו את סדרי העולם החדש, שניצ'שה "יישבו" "מעבר לטוב ולרע", אך עולם זה נמצא אצל ז'יד מעוצב באובייקטיביות "מעבר לשנאה ולאהבה". לשון אחר: ז'יד סבר, שערכים חדשים לא יווצרו על ידי אדם בעל ההרגשות הישנות, ולכן הקוטביות שלו, יותר משהיא בין השנה והאהבה, היא בין ההכרה וההבנה. - והרי כאן הבדל מהותי! שהרי מקום הקונפליקטים של אב-הרעיון המוסרי, הוא בין ההכרה לבין ההבנה, ואלו בין השנאה לבין האהבה קיימים רק הקונפליקטים של הרכב, והרגש הוא סתמי, הוא אינו גורם-אב כמו המוסר: הרגש הוא השער ליחסיות, ובירכותיו מצויות אפשרויות רבות של צביעות והתחסדות."

בום שני, מיק דרופ שני. מתחילים להישבר פה המיקרופונים... צריך להחליף מערכת. יש למישהו הגברה אחרת?... טוב... בסדר, אוקי, זה נשמע טוב, אבל צריך לגשת לטיעונים הללו בזהירות. אבל אני לא ממשיך, לכו תקראו את המעט שנשאר לבד. יצאו פעם דברים מעניינים גם בכתבי-עת על ספרות, תופתעו. שווה קריאה.