פרופ' פרנץ ארוש

בשנת 2017 טסתי להונגריה, וזכיתי להיפגש עם מספר פסיכואנליטיקאים ואקדמאים העוסקים בפסיכואנליזה. פרופ' ארוש הסכים לפגוש ולשוחח עמי, בהתראה קצרה יחסית, לשיחה בבית קפה מקומי על הפסיכואנליזה ההונגרית.

בתחומו, ארוש ידוע בעיקר כחוקר של פרנצי. הוא לא היה פסיכואנליטיקאי, גם אם למד פסיכולוגיה והכיר את הפסיכואנליזה, בפועל הוא היה חוקר וכותב בתחום המחקר של פרנצי – כפי שהוא עצמו אמר בפגישתנו. אבל אפשר לומר, בהרחבה, שהמיקוד של ארוש בפרנצי התרחב אל הזרם הפסיכואנליטי בהונגריה.

פרופ' ארוש היה אדיב, אני זוכר שפערי השפה היוו מעט מכשול במהלך השיחה, אך הוא היה סבלני וניסה לעזור כמיטב יכולתו. במהלך הפגישה, גם הוא ניסה להסביר לי מעט על המורכבות של השלטון הנוכחי בהונגריה, דבר אשר פרנצי לא היה נותן לו יד.

אני הסתקרנתי מאוד לגבי פסיכואנליטיקאי שעד היום אני עובד [לאט... לאט מידי... אך זה לא פשוט עבורי מאחר ואין כמעט דבר באנגלית] על תרגום כתביו לעברית. זה היה מרגש מאוד עבורי לשוחח עמו בבית קפה, ולשמוע דברים שלא שמעתי טרם לכן על הפסיכואנליזה. הזרם ההונגרי היה ללא ספק משהו אחר, שונה מאוד מהווינאי, ואף פרויד זיהה זאת וכתב שזרם זה כל כך שונה, כל כך אחר. עם זאת, פרויד לא גינה או זלזל בעבודתו של פרנצי, להפך – הוא תמך. הוא לא הסכים עם דברים מסוימים, וייתכן שבצדק רב, אך הוא כיבד.

זו נקודה חמקמקה בימינו – הפער בין ביקורת לכבוד. כיום, בתרבות שהולכת והופכת יותר ויותר מילולית, אנו ממהרים לזהות בכל ביקורת עלבון. כך לא היה פעם, ביקורת, אפילו נוקבת, הייתה יכולה להיות כר פורה לעבודה. אומנם הקרע בין פרויד ופרנצי הגיע בסופו של דבר אל נקודת אל-חזור, אך בשנים שהטרימו זאת הייתה עבודה פורייה עם ביקורת בין הצדדים, אשר הניבה אינספור עבודות, קליניקות שוקקות חיים, והתפתחות מרתקת של הפסיכואנליזה.

הנקודה בה פרויד חלק מאוד על פרנצי, סובבת סביב, כפי שפרויד כתב, "הצורך לרפא ולסייע אשר התעלה והתגבר עליו [על פרנצי]" [1]. אני חושב שנקודה זו אינה ניתנת לערעור, גם מבין תומכי פרנצי, אשר אולי יזקפו זאת לזכותו. עבור פרויד, פסיכואנליזה אינה יכולה להיות מונעת מהרצון לסייע והצורך לרפא – מקורם במטפל, והם מעידים על העברה נגדית, כפי שפרנצי היה אומר. אך לא רק העברה נגדית, גם מכשול לפרקטיקה – וכאן שורש המחלוקת, מדובר בשאלה של פרקטיקה [praxis] ועל כן גם באקט האנליטי.

כמובן שלא בכך תם העניין, אל הקלחת מושלך גם הנושא השנוי במחלוקת בנוגע לבריאותו הנפשית של פרנצי. אישית, אני מבין אלו אשר גורסים כי עוול נוראי נגרם לפרנצי סביב נקודה זו, וחבל כי דבר זה התרחש. גם לו היה נכון הדבר שפרנצי סבל מ"מחלה נפשית", נקודה שנויה במחולקת לכשעצמה אשר מזמינה לשיח טרמינולוגיה פסיכיאטרית שיפוטית אנטי-פסיכואנליטית מיסודה, דבר אחד ברור – לא היה שום צורך או עניין בהלבנת פניו של פרנצי, זאת אומרת למעט השיקולים הפוליטיים של, ככל הנראה, ארנסט ג'ונס. אני רוצה להתייחס לנקודה זו, ולקשור אותה לפוליטיקה, מאחר וזה בדיוק מה שעושה פרופ' ארוש במאמרו המרתק "טכניקה כפוליטיקה: התרומה של שנדור פרנצי לפסיכולוגיה חברתית אנליטית" [2].

פרופ' ארוש כתב על כך, מנקודת מבט מאוד לא אופיינית ורגילה עבור פסיכואנליטיקאים או העוסקים בתחום ועוקבים אדוקות אחר משנתו של פרויד וחוג תלמידיו לאחר הדרתו של פרנצי. ארנסט ג'ונס, כאמור, הדיח וכינה את פרנצי חולה נפש, דבר אשר במובנים מסוימים – אנו למדים – ריסק את פרנצי והפילו לקרשים, אך בימינו כאן לרוב נגמר הדיון בנושא זה, וממשיכים הלאה. עבור פרופ' ארוש זו נקודת פתיחה.

הטענה הפוליטית של פרופ' ארוש היא שישנן ספקות מהותיים לגבי טענתו של ג'ונס על אי-שפיותו של פרנצי. ארוש מצביע על כך כי גם ג'ונס עצמו, בסופו של דבר, דרך משא ומתן [משא ומתן? על בריאות נפשית?] עם מייקל באלינט, תלמידו של פרנצי, אשר באותם ימים כבר היה יחסית ידוע ומוכר בתחומו, הושגה פשרה [פשרה?! בעניין בריאותו הנפשית של אדם!?]. הניחוח הפוליטי השאפתני כבר מורגש. פשרה זו הובילה לפרסומים הדדיים מצד ג'ונס ובאלינט אשר בהם מותנה ההצהרה בדבר אי-שפיותו של פרנצי. ג'ונס אכן מיתן את דבריו, מיתן - אך לא חזר בו. זו הטענה הפוליטית הנסיבתית, אני רוצה לקשור זאת בעקבות ארוש אל הטענה הפסיכואנליטית, הרי הכותרת שהוא נותן למאמרו מהותית לנו – "טכניקה כפוליטיקה".

כאמור, פרופ' ארוש לא היה פסיכואנליטיקאי, לכן את הטענה הזו לגבי הטכניקה הפסיכואנליטית [אם כי הוא כותב "פסיכולוגיה חברתית אנליטית", אני מרשה לעצמי להתיק זאת למונח יותר פרנציאני – פסיכואנליזה] יש לבחון מנקודת מבט פסיכואנליטית יותר. אבל אולי הנקודה המהותית ביותר שמביא פרופ' ארוש במאמרו היא דבריו של פרנצי, אותם אתרגם כאן לעברית מתוך מאמרו של ארוש –

"הפסיכואנליזה" – הוא כותב – "מעולם לא התיימרה לאף דוגמה פילוסופית, היא מפרשת הן רעיונות פילוסופיים ודוקטורינות פוליטיות כגילום של טבעו הפסיכולוגי של האדם... הפסיכואנליזה מעולם לא זיהתה אף צד [או מפלגה] פרטני או קולקטיבי כנציגים אמיתיים של הטבע האנושי. היא מצפה מהעתיד כיוון 'פרטני-חברתי' אשר יכבד הבדלים טבעיים בין אינדיבידואלים, שאיפותיהם לאושר ועצמאות, לכל הפחות ככל שניתן בארגון של קיום קולקטיבי שאין לשנותו אך הוא בקושי נסבל" [3]

איני יודע אם אפשר לכנות את התיאור היפיפה והמדויק הזה של פרנצי, לפחות לטעמי, כטכניקה. אבל הוא ללא ספק בבסיס הטכניקה הפסיכואנליטית – כך ניגשים אל הקליניקה, ואולי גם אל החברה, עם הפסיכואנליזה. אך כמובן שבשביל שדבר כזה יתקיים, אי אפשר להיות בשקט כלפי מה שמאיים אל אפשרות קיום זו אשר "מכבדת הבדלים טבעיים בין אינדיבידואלים, שאיפותיהם לאושר ועצמאות, לכל הפחות ככל שניתן בארגון של קיום קולקטיבי שאין לשנותו אך הוא בקושי נסבל". לאקאן יאמר, אחד אחד.

אפילו המילים הקטנות הללו – "בקושי נסבל" – אומרות משהו מהותי על הטכניקה הפסיכואנליטית, כי היא קשורה בלהפוך משהו בלתי נסבל לכך שיהיה "בקושי נסבל", אך נסבל. במילים אחרות, היא כרוכה בוויתור. הפסיכואנליזה אינה קליניקה של זכויות, של עודפויות. אפשר לומר שהיא הקליניקה של ויתור, בשביל שאפשר ויתקיים ארגון קולקטיבי "בקושי נסבל" אך נסבל, באופן כזה שמכבד הבדלים טבעיים בין אינדיבידואלים לא "כמו שמישהו רוצה שאחרים יהיו", אלא "כמו שהם" גם אם זה "בקושי נסבל" עבור האדם.

פרופ' ארוש נפטר בשנת 2020, ואני מרגיש שזו הייתה לזכות לדבר עמו ולהכיר את עבודתו יותר מקרוב, ודרכה ודרך דבריו לקבל פרספקטיבה מעט אחרת על הפסיכואנליזה ההונגרית ופרנצי.