בחלק א' של פרויקט קטן זה, הנחנו לדיון את הקשר בין כלכלה ופסיכואנליזה, מתוך הנחת היסוד כי בדיון על כלכלה ליבידינלית יש מקום לשאלת התרבות והאומנות, הספרות והיצירה. פנינו לעשות זאת דרך המחזה אנטיגונה, בהוראתו של לאקאן, עם מבואות מתוך פרויד ומרקס, וכן מתוך תגובה למאמרו של ד"ר הארדי [ראו חלק א'].
למעשה, פנינו אל דיונים בכלכלה אשר הינם תוצר של התמקדות בספרות ויצירה, זאת כדי ללמוד משהו על הכלכלה, ובהחלט אפשר לומר – הכלכלה הליבידינלית במבנה הנפש. המאמר בחלק הראשון, אשר פרסמנו בשבוע שעבר, היה פרי עטה של אורית יושינסקי טרופין [1], אשר הפעם תהיה בכובע המגיבה. מאמרה של אורית עסק בנושא הממון והסדר הכלכלי והגיע אל סיכומו עם שאלה מהותית: "נשארת השאלה, איזו צורה חברתית יכולה ללבוש הפוליטיקה של האיווי והאם או כיצד היא יכולה להתממש".
המאמר בחלק זה הינו פרי עטי, והוא עוסק בנקודת מבט מעט שונה, אשר מתחילה בנקודה משותפת – האפשרות של אבחנה בין אובייקטים, השאלה של ייחוד, ולבסוף גם שאלה העוסקת באתיקה, שאלה העוסקת במשלב של "איך".
ולפני שאחתום הקדמה זו, אפשר לומר כי פסיכואנליזה לא עושים בוואקום. לשם כך צריך להמציא "איך" עושים עם, ולשם כך צריך עבודה דרך הדיבור, ואת זה בהחלט אי-אפשר לעשות בוואקום. משום כך, רציתי להודות לאורית על היענותה לעבודה משותפת זו ולקריאה הפורה במחזה, את המחזה, ובעיקר - את תוצרי העבודה שלנו אנו.
כמו תמיד – נשמח לשמוע את מחשבותיכם, תגובותיכן, ולקרוא את הכיוון שלכם בקריאת המחזה בהקשר זה בתגובות.
מאת עמרי אופק-לוזון
מיהי אנטיגונה? זו שאלה שמזמינה אותנו לתהות על המונח "זהות". אני מזהים דברים על ידי מה שמחוץ להם, זאת אומרת – על דרך ההבחנה, "זה לא זה". ובכל זאת, אפשר לזהות דבר מה בזכות תכונותיו, באופן קטגורלי, "זה מעיד על זה". כך אנחנו עושים שימוש בכסף, בליבידו, בתחום הכלכלי באופן של "השקעה" באובייקטים שונים כשונים, כמובחנים אך מוסדרים, כאלה שנוכל לזהותם.
כדי לייצר הבחנה וקטגוריזציה, עושים שימוש בפונקציה של חסר או חיתוך המאפשרת השקעה, הטענה של אובייקט במשאב כלכלי עם הסיכון הסובייקטיבי להפסד האובייקט ו/או המשאב הכלכלי. התוצר יכול להיות רווח או הפסד של האובייקט ו/או המשאב, אך כאשר ישנו גם רווח של האובייקט וגם רווח של המשאב, בו-זמנית, אז למעשה מתקבל מצב נטול חסר [לשבוע מאכילת העוגה ולהשאיר אותה שלמה]. מבחינה פרקטית, מצב זה קשור בעודפות של הפרט על פני החברה. אפשר להסיק מכך, אך תהא זו טעות להאדיר זאת, כי השקעה כלכלית אשר בבסיסה ישנו נדבך של חסר מכוננת את האפשרות של חברה או תרבות. לעומת זאת, השקעה כלכלית אשר בסיסה הינו יתר, ייצור של עודפות כתחליף או בנוסף לאובייקט, עודפות הסותמת את החסר כל-כולו, חותרת כנגד האפשרות של חברה או תרבות.
אך כמובן שמה שציינתי עד כה אינו לגמרי נכון. זאת אומרת, אין זו כל האמת [יש חסר]. חייב להיות משהו אשר הינו בגדר עודפות, אשר הינו בגדר יתר, אשר אינו בגדר חסר, כדי שנוכל לדבר על זהות כדבר מה מובחן, על חברה או אפילו על אנטיגונה. הרי איך יתאפשר כי אנטיגונה מובחנת אם אין בה דבר מן הסדר של עודפות? מן הסדר אשר אינו ניתן לחליפין? מן החורג מהסדר הכלכלי? על הכלכלה הליבידינלית להיות רבת-פנים, קרי לעסוק גם בחסר וגם ביתר, בכדי שתהיה כלכלה המקיימת מערכת מורכבת. הרי מהו אופי, או סגנון, אם לא דבר מה שאינו נכנס ביחסי חליפין? מהו האגו אם לא ערכאה העוסקת בהזדהויות אשר בלעדיה – במובן מסוים – נתקל בסוג של קטסטרופה סובייקטיבית?
משום כך, לא נוכל להתעלם מאנטיגונה כדמות מיוחדת, על כל פניה, לרבות המגולם בשמה. הרי המורכבות הזו, מה שגם כיניתי כפנים [2], מגולמת באופן מהותי ביותר בשמה: משמעות השם "אנטיגונה" הינו "הראויה לאמה" אך גם " במקום אמה". ומבחינה אטימולוגית, נוכל להבחין במשמעות נוספת, "אנטי-" במובן הקלאסי הידוע של "נגד", אך גם "במקום [משהו אחר]", וכן "-גונה" אשר משמעו "גנוס, רחם, הולדה, גזע, שושלת" וגם "אימא". כך, המובן השלישי לשם זה הינו - "נגד אמה". אנטיגונה הינה זו אשר ראויה לאמה, התופסת את מקום אמה, וההולכת כנגד אמה – שלושתם יחד. ובאופן יותר מבני, ראוי גם לקרוא זאת כך – הראויה לאם, במקום האם, נגד האם.
אז אפשר להתחיל בזהות, ולשאול - מיהי אמה של אנטיגונה? יוקסטה, אשת ליוס (אביו של אדיפוס), ולאחריו אשתו של אדיפוס (אביה של אנטיגונה), כמו גם אחותה של קראון. האין זה מופתי? אנטיגונה יוצאת כנגד... קראון, אחיה של אמה. זאת בשם אחיה שלה, בנה של אמה, בגין כבודו של האח. כל זאת על רקע החוק, על רקע העבירה – העבירה נגד האלים, נגד החברה, הרי זו גם עבירה מהסדר שעשתה אמה, אך בניגוד לאביה [אדיפוס] אשר לא ידע על עבירתו דבר, יוקסטה ידעה [!] בשלב מסוים במחזה וניסתה להניא [3] את אדיפוס מלגלות זאת, הייתה מוכנה לגלם את תפקידה ולשאת בנטל העבירה על עצמה, לבדה על בשרה כדי לנסות ולמנוע את האסון הבלתי נמנע.
האין יש בכך משהו מן הסדר של שחזור הטמון בשמה של אנטיגונה – זו הראויה לאמה, התופסת את מקומה של אמה, וההולכת כנגד אמה, בו-זמנית? שמה של אנטיגונה מהדהד בכל מהלך הסיפור, בתרחיש הסיפורי, ומעלה סימן שאלה לא רק כלפי מהות שמה אלא גם כלפי מהות הדמות מבחינות תווי אופייה וסגנונה, המייחד אותה, המשקעים ההתענגותיים אשר אין אפשרות להכניסם בסדר-החליפין, המגולמים בממשיותה, בעמדתה, בנשיותה, אך גם בדמיוני והסמלי בסיפורה.
מרקס מתייחס אל כסף כמכחיד הבדל וכגורם חיצוני, ואני לוקח זאת אל מובני הכלכלה הליבידינלית: אם ליבידו הינו מטבע הסחר הנפשי, האם הליבידו מכחיד כל הבדל? זו בעיה לומר זאת. במובן מסוים התשובה היא כן, אין הבדל בליבידו – מדובר בהשקעה אנרגטית בתצורות שונות, הפועלת בתוך מערכת של סחר חליפין, היא מה שמושקע. אך מצד שני, זהו הליבידו המאפשר כינון של המערכת הנפשית, כינון של הבדל בהשקעה, כינון המשקעים, כינון הסובייקט והאובייקט. נאמר זאת אחרת, ללא התענגות – אין אנושות. ללא התענגות – אין סובייקט. ללא התענגות – אין אובייקט. ההתענגות, כמו גם הליבידו, מכוננים את אלו ומאפשרים את קיומה של חברה, של תרבות. למעשה, עצם כך שאנחנו מדברים או כותבים זו כבר התענגות, יש בכך תוצר של התענגות מסדר החליפין – אנחנו מדברים מאחר והייתה הסכמה לוותר על משהו אחר, הדיבור הוא כבר כינון החברה והתרבות. אך יש בכך גם מן מה שאינו מסדר החליפין, מה שהופך את אנטיגונה לאנטיגונה, את החברה לחברה הזו – אלו תוצרי השקעה, משקעים.
אם הליבידו משמש להשקעה אשר מייצרת הבחנה [לוגיקה של 'זה לא זה'], וכן למשקעים הניתנים לזיהוי כסינגולריים [לוגיקה של 'זה מעיד על זה'], נוכל לומר כי מדובר בשאלה אשר חורגת את השימוש. ליתר דיוק, זו אינה שאלה של שימוש תועלתני כי אם שאלה של "איך", שאלה של עמדה וסגנון. למשל, איך אנטיגונה עושה עם זה? איך היא פועלת עם זה? איך המחזה על אנטיגונה פועל עם זה? ומכאן גם נוכל לחזור אל הליבידו, אל ההתענגות, אל הכלכלה ולשאול – איך אנחנו עושים בהינתן הכלכלה שלנו, כחברה וכיחידים? בהינתן המשקעים המאפיינים את הסגנון והתרבות של הכלכלה שלנו? בהינתן מה שהופך אותנו למי שאנחנו?
זוהי לא רק שאלה של זהות או סגנון, אם כי אין להתעלם מכך שישנה זהות וישנו סגנון. זוהי אינה שאלה של סדר כלכלי כזה או אחר, שאלה של אידיאל, או איזו כותרת או הצהרה אידיאליסטית נכונה לנו יותר. באופן מפתיע, ייתכן וזו גם לא שאלה פוליטית, במובן של אידיאל פוליטי. זוהי בראש ובראשונה שאלה של אתיקה, שאלה של עמדה העוסקת בפרקטיקה של "איך" עושים עם.
מאת אורית יושינסקי טרופין
"מיהי אנטיגונה?", כך פותח עמרי את חיבורו הקצר והמורכב שמזמן פענוח. בהמשך הוא מפרש את מקורו האטימולוגי של שמה: הראויה לאמה, במקום אמה, נגד אמה. שלוש משמעויות שונות המגולמות בשם אחד. ומיהי אמה של אנטיגונה? יוקסטה, אשת ליוס, שהפכה לאשתו של אדיפוס וכו'. השאלה היא שאלת הזהות. אי אפשר לקבוע זהות כאשר אין חסר שמוביל להבחנות בין דבר זה לאחר ושמייסד קטגוריות ואבחנות. מצד אחר, אי אפשר לקבוע זהות ללא עודפות "כדי שנוכל לדבר על זהות כדבר מה מובחן", ייחודי ובלתי ניתן לחליפין.
אבל "מיהי אנטיגונה?" היא שאלה אירונית כשמתבוננים ב-"יחסים הנבחרים (elective affinities)" במשפחתה של אנטיגונה, שאלה שמובילה אותנו להשהות ולהשעות את ההבחנות בין מה שניתן לחליפין לבין מה שאינו, בין מה שבא במקום לבין מה שמתנגד, ואולי דווקא להשתהות עוד בהבחנות אלה ובשאלת הזהות, שבמקרה זה דומה שעשויה מראות שבורות. זאת משום שאנטיגונה היא גם נכדתה של אמה וגם אחות (או אחות למחצה) של אביה. כאשר היא מתנגדת, היא מתנגדת לא רק לאם, אלא גם לסבתא, ואולי גם לגנוס כולו, לרחם, להולדה, לגזע ולשושלת, שאותם היא בוחרת לקטוע, אבל בה בעת להנציח: להקפיא תחת מסמן שעוצר את החליפין, "שמשעה כל מה שקשור לטרנספורמציה, למחזור ההתחדשות והדעיכה, או להיסטוריה עצמה," כפי שכותב לאקאן. [4]
אבל אנטיגונה אינה רק מתנגדת אלא גם מאשרת, ראויה לאמה. מתנגדת ליחסי השארות המעוותים, שלכאורה וללא-דעת התקיימו כחליפין; מאשרת את גורלה כתוצר של יחסי עריות: האם אינה בוחרת למות כדי להציל את שמו של אחיה – אח שהוא בה בעת דוד או דוד למחצה (מה טובו דודים), בהיותו אחיו של אביה?
השאלה עמה מסיים עמרי את החיבור היא שאלה אתית, איך עושים "עם" הנתון, עם מה שיש? איך אנטיגונה עושה עם גורלה, עם המבנה המשפחתי והסמלי הנתון, עם חוקי המדינה, עם האחרים, עם עצמה? התשובה אולי גם היא טמונה בשמה-גורלה הפואטי. בהינתן שאמה היא סבתה ושאביה הוא אחיה, אנטיגונה, ללא אם וללא אב של ממש, ללא זהות ברורה, צריכה להוליד את עצמה כבת וכאחות, לעצור את מעגל הקסמים הפראי הקדמון כדי לכונן (מחדש) אפשרות של חברה ותרבות.
אתם מוזמנים לבקר בבלוג של אורית חסד רדיקלי [כאן].
אומנם התייחסתי למונח "רב-פנים", הכולל את המסמן "פנים" [בהקשר של זהות למשל], אך אולי אפשר גם להתייחס כאן אל האספקט הטופולוגי, לפְּנים של קבוצה.
וראוי לשמוע את הקרבה בין המילים 'להניא' (מלשון למנוע או לעכב), ו-'הנאה' בהקשר זה.
זהו ה-"מוות השני" על פי לאקאן, שמוגדר על ידו כיחס מסוים של הסובייקט להווייתו כסובייקט של המסמן:
"This relationship to being suspends everything that has to do with transformation, with the cycle of generation and decay or with history itself, and it places us on a level that is more extreme than any other insofar as it is directly attached to language as such" (Lacan, Sem. 7, 285)
----
התמונה מתוך:
Antigone au chevet de Polynice by Jean-Joseph Benjamin-Constant (1868)
בהמשך לדיונינו על כלכלה, תרבות ויצירה, אורית ואני מתמקדים הפעם בשאלות של אתיקה שאפשר ללמוד מהקריאה במחזה אנטיגונה לצד לאקאן, פרויד ומרקס. אך בראש ובראשונה – שאלות של אתיקה בתרבותינו אנו. אורחת: אורית אושינסקי טרופין.
הנגשת אתר האינטרנט שלנו לאוכלוסיות עם מוגבלויות הינה חשובה עבורנו, ולכן התקנו רכיב נגישות ייעודי באתר זה בכדי לאפשר לכלל האוכלוסיה לגלוש באתר.
למרות מאמצנו הרבים להנגיש את כלל האתר שלנו, יתכן ולחלק מהגולשים גלישה באתר זה לא תהיה אופטימלית. נשמח אם תצרו עימנו קשר במקרה זה.
רכיב נגישות מתקדם זה נבנה למערכת וורדפרס (Wordpress), על-ידי Webion - בניית אתרים.
ניתן להוריד רכיב נגישות זה בחינם באתרנו, ומומלץ להשתמש בו בתהליך בניית אתרים לעסקים.