א.

בשתי שורות, כותב גתה את תמצית הדברים שאדם נאלץ להכיר בם ברגע זה או אחר בחייו.

"בסופו של דבר כולנו תלויים

ביצורים שאנו עצמנו יצרנו." [1]

זוהי ההתדרדרות, הדעיכה, בתובנה – איננו נצחיים. פרויד ממקם את הציטוט הזה במכתב אל לו-אנדרס סלומה [2] תוך שהוא מספר לה על מצבו הרפואי, על תמיכתה הגוברת של אנה פרויד, על התדרדרות האינטלקט והמיקוד. התלות באחר, זו שעמה מתחיל האדם את מסלולו בחיים, חוזרת במלוא עוצמתה בסוף חייו, הפעם אינו תינוק, זאת אומרת – זה חוזר ויש אפשרות למודעות לכך.

"בסופו של דבר" אינו בהכרח ברגע האחרון, אלא מתעד משהו מן ההכרח הקיומי.

"כולנו תלויים", סומכים באחרים, בקרובים לנו. זהו מהפך – תחילה התלות היא באלו שיצרו אותנו, לאחר – באלו שאנו יצרנו.

זה המסלול של תלות האדם שגתה ופרויד משרטטים בכל הנוגע לבריאות.

אפשר למקם כאן הגיג פוליטי – זה שאינו מכיר בתלותו באלו שהוא יצר, זוהי הגדרה של מגלומניה. בסיבוב קטן - זה שאינו מכיר בחובו לאחרים, ומתוך כך בתלותו בהם, אינו מנהיג דמוקרטי. הקשר בין כך ובין בריאות מסקרן גם הוא... אך זה כבר דיון אחר.

ב.

כאשר פעם נשאל פרויד בנוגע לבריאות, מה טוב יעשה אדם בכדי לשמור על בריאותו, הוא השיב: "אהבה ועבודה" [3].

דרידה ממהר לציין את הפער בין פרויד וויניקוט, כאשר זה האחרון כידוע העדיף את ה"משחק", אך תשובתו של פרויד מסקרנת – אפשר להקביל את האהבה למשלב של "תלויים", ואת העבודה למשלב של "יצרנו". זאת אומרת, בשתי התשובות הללו – האחת ללו-אנדרס סלומה ובשנייה לשאלה על הבריאות - פרויד נותן את אותה התשובה, רק משלב אחרת את חלקי הפאזל.

מדהים לראות את הרלוונטיות המהדהדת של דברים אלו בחיינו כיום, תחת שלטון שאינו יודע אהבה מהי – אלא מתעדף אהבתמוות, ובמסגרת עבודה אשר יכולה להיעשות רק עם נחישות.

ג.

ובאשר לדורות הבאים, אלא "שיצרנו", באיזו עצבות מובילים אותם קדימה, דוחפים אותם הלאה, אל אשליית הביטחון. איזה עתיד מוצע להם? אין זה כי אם העתיד של אשליה מכובסת, חייהם תמורת אבק. מוות תמורת מוות.

את הבטחתו של אלוהים סובבה,

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" [4]

"אל תשלח ידך אל הנער" – אל תפגע בו, הפך עורו בימינו ל"אל תעזור, אל תציל".

"ואל תעש לו מאומה" – הפך גוונו ל"תעש לו מאומה", שלח אל מותו.

"כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" – ואין ירא אלוהים במחנה.

"ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" – המקבילה "חשכה" ו"מניעה", שתיהן מוליכות אל המוות. במוות מונע האדם את האל, נאמר במפורש, בסגירת האור עליו לקחתו מאלוהים. אלוהים היהודי הוא אלוהי החיים, עד מתי יבחר האדם ללכת בשבי אהבתמוות?

ד.

זוהי שאלה שאין עליה תשובה, כי אם מעשה - מה אנו מורישים לדורות הבאים?

לא יהא בכך משום 'עתיד', אם לא נצליח לשמור על גחלת של אנושיות עיקשת, המסרבת להיכבות. על אף שיהיו תמיד אלו אשר יתעקשו לקחתה לעצמם, לבקש את 'עולת התמיד' לגאונם - כאן ה'תמיד' מתהפך על ה'עתיד', ממיר אותו לכדי פעולה קבועה לנצח נצחים, בעוד זה, העתיד, לעולם עתיד הוא.

לא יהא בכך משום 'עתיד', אם לא ניטיב קרוא באותן מילים של גתה המונחות באופן מסוים בפיו של פרויד -

"בסופו של דבר כולנו תלויים

ביצורים שאנו עצמנו יצרנו."